קפטן צ'ארלס וורן
צ'רלס וורן (1840 1927) הגיע לארץ במסגרת המשלחת השנייה של הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F) בפברואר 1867. הקרן, שנוסדה רק זמן מה קודם לכן, סבלה מחוסר אמצעים והיא "שאלה" את הסגן הצעיר מחיל ההנדסה הבריטי ביחד עם שלושה רבי טוראים. וורן קיבל על עצמו את ראשות המשלחת בהתלהבות גדולה. כפרוטסטנטי אדוק ראה ערך גדול בגילוי מסתריה של ארץ התנ"ך מתחת למרבצי אשפת הדורות, וכאיש צבא ביקש לסייע בידי ארצו, שכשאר המעצמות לטשה עין אל עבר נחלותיה של האימפריה העות'מאנית הגוססת, זאת בעזרת עבודות המיפוי וחקר הארץ שיכלו לשמש גם בסיס לפעילות מודיעין צבאית.

ראשית מחקרו של וורן
ב-4 באוקטובר 1867 נכנסו וורן ועוזרו הנאמן בירטלס (שבינתיים הועלה לדרגת סרג'נט – סמל) דרך מעיין הגיחון אל תוך נקבת חזקיהו על מנת לחקור את צפונותיה. במרחק כ-20 מ' מפתח הנקבה גילו השניים פתח חסום חלקית בקיר הנקבה. הם פרצו את החסימה ונכנסו אל מחילה נוספת, שמתוכה הזדקר פיר אנכי. השניים הביטו למעלה בפיר המתרומם בתוך הסלע לגובה של למעלה מ-13 מ'. סקרנותם הוצתה, אך בכדי לטפס למעלה נאלצו השנים להמתין מספר שבועות עד בואו של מצרך נדיר – קורות עץ מאנגליה – לבניית פיגומים שיסייעו בידם להעפיל אל מרומי הפיר ולתהות על קנקנו.

ב-24 באוקטובר הצליחו השניים לזחול שוב פנימה (רצפת הנקבה טרם נוקתה ומפלסה היה גבוה מזה של היום) כשהם מצויידים בקורות העץ – משימה שכמעט עלתה לאחד הפועלים הערבים בחייו כשמפלס המים עלה פתאום. בעזרת שלוש קומות של פיגומי עץ, שנתמכו בקורות עץ שנתחבו בסלע, הצליח וורן להעפיל למרומי הפיר, שם גילה שהוא בפתח מנהרה העולה בשיפוע חד לכיוון מערב. וכך תיאר זאת:

בגובה 6 רגל מעל משטח מס' 3 נפתח הפיר למערב אל תוך מערה גדולה, שם מצוי מעלה בשיפוע של 45 מעלות, מכוסה באבנים בודדות שגודלן רגל מעוקבת. אלתרתי במהירות סולם קטן וטיפסתי למעלה. היה עלי להיות זהיר ביותר; דומה היה שהאבנים ביקשו להינתק ואם אחת הייתה מתחילה בכך, הייתה גורמת לערמה כולה – ולי עמה – להתדרדר על ראשו של הסרג'נט.

וורן חקר את החלל העולה מערבה וגילה שהוא מטפס תחילה במסדרון מפותל (לאורך כ-28 מ') ואחר כך הופך למנהרה תלולה ומדורגת (לאורך 13 מ') שבסופה חדר בעל תקרה מקומרת. התרגשותו הלכה וגברה. הוא הבין שגילה מפעל מים תת-קרקעי, שמטרתו היתה בוודאי לאפשר גישה מוגנת מתוך העיר אל מי המעיין. בעקבות הגילוי היה ברור כי יש לאתר את מקום העיר הקדומה על הגבעה שמדרום להר הבית ולא בתחומי העיר העתיקה כפי שסברו עד אז. המערכת – שכונתה על שם מגלה "מערכת פיר וורן" – הייתה לאחת התגליות החשובות בחקר ירושלים.

מפעל מים סודי
את הכניסה הקדומה למפעל מתוך החומות, וורן לא מצא, וזו לא נחשפה עד ימינו. ייתכן, שמקומה היה מדרום לחדר המקומר, במקום שבו נתגלתה מאוחר יותר כניסה נוספת – בעלת קירוי גמלוני – וזמנה, כנראה, מימי הבית שני. בעקבות גילויו של וורן הצטיירה התמונה הבאה: כשכדיהן על ראשיהן ירדו בנות ירושלים למעבה האדמה. תחילת הדרך במנהרה תלולה, שעל פי המשוער, מדרגות עץ ירדו בה. נרות שמן שהוצבו בגומחות הקירות מימין ושמאל האירו את דרכן במעבר האפלולי. בקצה גרם המדרגות הזדקרה מדרגת סלע גבוהה (2.7 מ'), שאותה אי אפשר היה לעבור בקלות. סולם עץ מיטלטל סייע ככל הנראה במעבר. בשעת חירום ניתן היה להסיר את הסולם, והמדרגה הפכה למכשול מפני ניסיון של האוייב לחדור אל העיר בדרך זו.

בהמשך הדרך השיפוע נעשה מתון יותר. מסדרון ארוך ומתעקל הוביל לראש הפיר, שהיה למעשה מחוץ לחומות. כאן עמדו השואבים על מתקן עץ, השחילו את חבל הדלי (או נֹאד העור) בטבעת הקבועה מעל התהום (וורן מצא טבעת ברזל במקום!), ושלשלו אותו אל חלל הפיר בעומק 13 מ' עד למפלס המים. באותם ימים, כבימינו, לא נבעו המים בתחתית הפיר אלא הוזרמו לשם באמצעות מנהרת הזנה קצרה שראשיתה במקום נביעתו של הגיחון כ-20 מטרים ממזרח לפיר.

הפתרון היה מושלם. תושבי ירושלים יכלו לשאוב מים בביטחה מבלי לצאת מחומות העיר ומבלי שיראה אותם האויב. מקום הנביעה עצמו הוסתר בוודאי על ידי אבנים גדולות וצמחיה כדי לשמור על סודיות המפעל. למערכת הירושלמית היה יתרון מיוחד על מפעלי מים אחרים. בעוד שבמפעלים דומים, לדוגמה מגידו, חשיפת המעבר התת-קרקעי עלולה הייתה לשמש לאויב מבוא לפריצה לתוך העיר, הרי שהפיר שגילה וורן, היווה מכשול בפני עצמו. דומה שגם החייל החזק ביותר לא היה מצליח לטפס בחלל האנכי המתרומם לגובה של למעלה מ-13 מ'. האומנם?

התחכום, העמל והאימה
עם התפתחות המחקר, הסתבר שמפעל המים המתוחכם, איננו מעשה ידי אדם בלבד. הגאולוג דן גיל, שנתלווה למשלחת בראשותו של שילה (1978 1985) גילה, כי הפיר והמנהרות המובילות אליו הם בעיקרם מחילות טבעיות – קרסטיות – שנתהוו בסלע הגיר על ידי מים שחלחלו פנימה. בפיר עצמו אין סימני סיתות, ודופנותיו הבלתי מהוקצעות מעידות, כי לא יד אדם יצרה אותן. גיל אף תיארך את זמנה של התגבשות המשקע הטבעי שבקרום הפיר וגילה שהיא הייתה קיימת זמן רב בטרם החלה פעילות אנושית במקום. גם המחילות המובילות אל הפיר הן טבעיות בעיקרן, אם כי נעשו בהן שינויים. גובהן הרב מעבר לצורך, בנקודות שונות, חוסר הסימטריה והעיקולים המיותרים הקיימים בהן מעידים, כי מחילות אלו אינן פרי תכנון אנושי המבקש לחסוך בעמל ככל שניתן. במיוחד נכונים הדברים ביחס למחילה היורדת לפיר מתוך העיר. כפי שהראה צבי אבלס, רוב אורכה של המחילה חצוב, ללא כל צורך, בתחום העיר המבוצרת.

לדעת גיל, נולדה ההשראה למפעל, כאשר הבחינו תושבי ירושלים במחילה טבעית צרה שחדרה מהמעיין אל תוך מעבה ההר. במעקב אחריה גילו הקדמונים, שהיא מובילה אל תחתית חלל אנכי טבעי המתרומם מעלה לעבר נקודה שניתן להגיע אליה מתוך העיר. הם הבינו, שאם יזרימו את המים לתחתית הפיר (באמצעות קיר הסוכר את מוצא המים לקדרון) יוכלו לשאוב אותם מבלי לצאת מהחומות. גם המחילה העליונה המובילה לפיר מתוך העיר היא ככל הנראה טבעית בעיקרה, אבל נדרשה עבודה נוספת על מנת להכשירה למעבר. בחלקה העליון, המשופע, של המחילה התקינו מדרגות כדי להקל על הירידה ואת החלק האופקי המתעקל הרחיבו על ידי חציבה במקומות שבהם היה צורך.

ההסבר הגאולוגי החדש עזר לפענח מספר חידות. בעבר נתגלה בתחילת הירידה למערכת פיר וורן פיר נוסף. פיר זה כונה "הפיר הניסיוני", מתוך הנחה שהקדמונים ניסו לחצוב דרכו עד למפלס מי התהום אך זנחו את ניסיונם כאשר נבלמו בהיתקלם בשכבת סלע קשה. בעקבות המחקר החדש של המסלע באזור הופרכה הנחה זו והתקבלה ההשערה כי מדובר בחלל טבעי נוסף. גם מחילה נוספת היוצאת מאזור ראש הפיר אל המדרון המזרחי של עיר דוד, ואשר נחשבה בתחילה למנהרה מלאכותית חצובה ביד אדם לצורך אוורור ולפינוי פסולת המפעל הראשי – שייכת למכלול המחילות הטבעיות.

מבעד לעמל הרב ולסימני הסיתות העיקשים, ניכר תכנון משוכלל אך גם פחד ועצבנות של עם החרד לגורלו. מי היו תושבים אלה ומיהו האויב הפוטנציאלי שהטיל עליהם את אימתו? שאלה זו הציתה את דמיונם של ראשוני החוקרים.

מפעל מים יבוסי – הצינור!
לא עברו שנים רבות לאחר גילוי המערכת התת-קרקעית עד שעלה הרעיון, כי זהו מעשה ידיהם של הכנענים וליתר דיוק היבוסים, שנערכו לקראת ההתקפה של שבטי ישראל. לפתע האירה האלומה הארכאולוגית מנהרת מים יבוסית הקושרת אותנו בחזרה לסיפור המקראי. הנה, חשבו רבים, פיר וורן אינו אלא הצינור, שהזכיר דוד בנאומו. כך, בעקבות החפירות, נולד פירוש חדש ומרתק לכיבוש ירושלים בידי דוד.

בעקבות יואב
"ויעל בראשונה יואב בן צרויה"
לפי התאוריה החדשה – שהראשון להציע את קוויה הכלליים היה המהנדס ו"פ בירץ' (1878) – גילה דוד (אולי בחושיו המחודדים של רועה צאן מנוסה) את מקום נביעת המעיין ואת המנהרה המוליכה אל תחתית הפיר ומשם אל העיר פנימה. את המינוי הנכסף "לראש ולשר" הוא הציע למי שיעז לחדור דרך הפיר אל העיר. במסורת הצבאית הישראלית כבר היה תקדים לכיבוש עיר דרך מבוא סתר, היה זה במהלך המלחמה על בית אל (שופ' א כד). אולם כיבוש יבוס דרש תעוזה מיוחדת: המתנדב יאלץ לזחול תחילה בתעלת ההזנה החשוכה והנמוכה, כשהמים מגיעים עד צוואר. כשיגיע לבסיס הפיר, יהיה עליו לטפס בארובה האנכית שרחבה כ-2 מ' לגובה 13 מ', כשכל העת מרחפת מעל ראשו סכנה של החלקה, או גרוע יותר, גילוי בידי אנשי המשמר היבוסים, שיוכלו לרגמו באבנים וכך לדרדר אותו בנקל אל מותו.

האדם המתאים לביצוע המשימה הקשה והמסוכנת נמצא בדמותו של יואב בן צרויה. "ויעל בראשונה יואב בן צרויה" (דב"א יא ו). נוכל לתאר בדמיוננו את יואב המצליח בדרך כלשהי להעפיל למרומי הפיר – אולי לפני עלות השחר – ובאבחת חרב חרישית לחסל את השומרים המנומנמים שניצבו שם. אך מה יכול לעשות אדם בודד בתוך העיר? עם מעט דמיון ניתן להשלים את התמונה: יואב אץ במעלה המנהרה האופקית, טיפס במהירות במדרגות המנהרה המשופעת ופרץ אל תוך העיר. בשל השעה המוקדמת ואולי בסיוע עזרה של אחד מבני העיר (בירץ' הטיל את החשד על המלך ארונה עצמו, שבאופן מפתיע נשאר בחיים אחר הקרב ובבעלותו נכסים יקרי ערך בהר המוריה) לא הבחינו בו. פני יואב היו מועדות למקום אחד בלבד – השער! בריצה ירד הלוחם העברי אל שער העיר – אולי שער המים – ופתח אותו לרווחה מבלי ששומרי החומות, שהסתכלו כל העת החוצה, יבחינו בו. כל אותו הזמן היו חיילי דוד רכונים בדריכות בנחל קדרון בהמתינם בחשכת הלילה בדיוק לרגע זה. עם התקבל האות פרצו צבאות ישראל – לתדהמתם המוחלטת של הזקיפים על החומות – אל תוך העיר ולכדו אותה בסערה.

השחזור שהוצג לעיל אינו היחידי המתיישב עם זיהוי מערכת המים שגילה וורן עם הצינור. כזכור הגיעה אספקת המים אל בסיס הפיר דרך מנהרת הזנה שראשיתה במעיין, וכיוון שכיוון זרימתם הטבעי של מי המעיין היה מזרחה אל הקדרון, שמפלסו נמוך יותר, היה צורך להקים בנקודת הנביעה מעין קיר סוכר שיאלץ את המים לזרום מערבה אל תוך מנהרת ההזנה. החוקר יוסף ברסלבי הציע לזהות את הצינור עם מנהרת הזנה זו. לדעתו פגע יואב ("ויגע" = ויפגע) בתִפקוד תעלת ההזנה האופקית ואִפשר למים לשוב ולזרום מזרחה. כך ניתק יואב את העיר ממקור מימיה והחיש את קצה. גם למעשה זה נדרש חירוף נפש, שכן המעיין ניצב מטרים בודדים (כ-30 מ') מן החומה, בטווח ירי חצים, ועל יואב היה לשתק תחילה את הירי מהחומה או להסתכן בפגיעה במהלך המבצע.

חיזוק מדעי
לא הכל הסכימו כי פיר וורן הוא אכן הצינור. השאלה הבלשנית לא נפתרה במלואה, והחידה המקראית המשיכה לרתק רבים, אולם חיזוק מדעי לדעה כי מדובר במפעל מים כנעני, בא בעקבות חפירות משלחת פארקר בשנים 1909 1911.

בראש מעיניו של ראש המשלחת, קפטן מונטגיו ב' פארקר, עמדו "אוצרות בית המקדש", שמהם קיווה להתעשר לאחר שיגלה אותם בירושלים. למרבה המזל, נתבקש האב לואי ונסאן, מבית הספר הצרפתי למקרא (ֹcole Biblique), חוקר אחראי ובעל מוניטין להתלוות למשלחת. דוחות החפירה שלו, והמיפוי המדויק של המחילות הקשורות בגיחון, משרתים עד היום את החוקרים.

ונסאן תיארך את מערכת פיר וורן לתקופה הכנענית-יבוסית על סמך חרסים שמצא. כמו כן, שיטת החציבה באמצעות פטיש ואזמל הבהירה לו, כי המפעל קדום לנקבת חזקיהו, שבה כבר השתמשו בגרזן חוצבים. החוקר הצרפתי אימץ בחום את התאוריה של הצינור. כאשר גילתה קתלין קניון כחצי יובל מאוחר יותר, כי חומת העיר כללה את הכניסה למפעל בתחומי העיר המבוצרת, נתבהר ההיגיון שבחציבתו ודומה היה כי אין עוד עוררין על כך שמדובר במפעל מים קדום מימי היבוסים ואולי אף קודם לכן.

האמנם יבוסי?
מי שניתק את פיר וורן מהתיאור המקראי של כיבוש ירושלים היו דווקא שלושה ארכאולוגים ישראלים. הראשון הוא יגאל שילה, שחפר בעיר דוד בשנים 1978 1985 מטעם האוניברסיטה העברית, ניקה מחדש את מערכת פיר וורן והכשיר אותו לביקורים.

כבר בתחילת החפירה הגיע שילה למסקנה כי בפיר הזה יואב לא טיפס. אם הוא – צנחן במילואים – לא הצליח במאמצים חוזרים ונשנים לעלות במעלה הפיר, הרי שהדבר הוא, כך חשב, בלתי אפשרי. בסופו של דבר עלה בידי שילה להעפיל למרומי הפיר בעזרת שלושה מטפסי הרים אלפיניסטים שהסתייעו בציוד טיפוס מקצועי. שם הוא גילה כי המשך הדרך חסום בשפכים. שני צוותים נרתמו לפינוי השפכים הרבים, שאותם החזירה משלחת פארקר למקומם בתום חפירותיה, כפי שהתחייבה לעשות על פי חוק העתיקות העות'מאני. הצוות האחד פילס את דרכו מכיוון הפיר, שבו טיפסו בסיוע סולם חבלים. הצוות השני עשה דרכו מלמעלה, מכיוון הכניסה בעלת הקירוי הגמלוני מימי הבית השני, שנתגלתה באקראי במפולת שאירעה קודם לכן, ונוקתה בסיוע שני מומחי כרייה מדרום אפריקה.

המצאה ישראלית?
כשאבק החפירות שקע, גיבש שילה את חוות דעתו המקצועית. לא ייתכן שיואב עלה בפיר –סבר – ולא רק בשל הקושי בטיפוס, אלא משום שמפעל המים כולו לא היה קיים אז. לדעתו, מערכת פיר וורן איננה יבוסית אלא מאוחרת בכמה מאות שנים. לא נמצאו ראיות חותכות שתמכו בדעתו של שילה, ואולם הוא הסיק זאת מהשוואה למפעלים דומים, שנתגלו בארץ, כדוגמת חצור, גזר, גבעון ויבלעם, שאף לא אחד מהם קדום למאה ה-10 לפנה"ס. לדעת שילה, הכנענים לא הכירו כלל את טכניקת מנהרות הסתר המובילות למקור מים. זוהי המצאה ישראלית, ואפשר כי מערכת פיר וורן הוא אב הטיפוס שלה, ונעשה בה שימוש בתכנון העירוני של ירושלים בין המאות 10 8 לפנה"ס בידי שלמה או בידי אחד ממלכי יהודה שבאו אחריו.

שאלת תיארוך מערכת פיר וורן ושאלת זהות הצינור המשיכו להעסיק את עולם המדע גם לאחר פטירתו ללא עת של יגאל שילה, בגיל 50. סימני שאלה הועלו ביחס לניתוח שהציע שילה. מחד גיסא מעידה מערכת פיר וורן על יכולת טכנולוגית גבוהה ועל כן יש טעם לאחרה, אך מאידך גיסא את רובה מצאו הקדמונים מוכן, ביד הטבע. יוצרי המפעל עלו אף הם על שולחן הדיונים. האם מכירים אנו מספיק את היבוסים כדי לקבוע, כי לא היה בידם הידע ליצור מפעל כה משוכלל? כזכור מוצאם של היבוסים לוט בערפל. יש המייחסים אותם לגלי ההגירה, שהגיעו ממלכת החיתים, ויש המזהים אותם עם אחד מ"גויי הים", שהגיעו באותה עת לחופי הארץ מארצות הים האגאי. מעניין, כי דווקא בשני מחוזות אלה – האחד באנטוליה מצפון לחתושה החיתית והשני ביוון (באתונה, מיקני וטירינס) – נתגלו מפעלים דומים מהמאה ה-12 לפנה"ס. הייתכן כי היבוסים הביאו עמם מסורת טכנולוגית-הידראולית מארץ מוצאם?

האומנם מפעל מים?
בעוד העולם האקדמי מתחבט בתיארוך הפיר, חלה תפנית חדה, שהעמידה בספק את עצם זיהויו של פיר וורן כמפעל מים. גם המהלומה השנייה הונחתה על תאוריית הצינור בידי ארכאולוגים ישראלים, רוני רייך ושותפו אלי שוקרון. השניים חפרו משנת 1995 באזור המעיין. לאחר גילוי שרידי המגדלים והברכה ליד הגיחון תהו השניים, אם אין השרידים קשורים במערכת פיר וורן הסמוכה.

הארכאולוגים החליטו לתהות על קנקנה של מנהרה, שפתחה נמצא כ-3 מ' מעל לראש פיר וורן, מעט דרומית לו. הם החלו לפנות את העפר מתוך המנהרה הסתומה (שקודם לכן חשבו כי שימשה את חוצבי הפיר כפתח אוויר ולהוצאת פסולת), והממצאים הראשונים שגילו היו דליי המתכת של משלחת פארקר, מכוש חפירה ואפילו מקטרת עשויה עץ. עתה הוחלט להעמיק את החפירה עד לרצפת המנהרה ולפנות את העפר לאורך מעבר צר הפונה לכיוון דרום. כאן ציפתה לחופרים הפתעה, לאחר מטרים אחדים הסתבר שחלל זה פונה בזווית ישרה מזרחה ונפתח הישר אל הברכה החצובה שנתגלתה זמן לא רב קודם לכן.

גילוי זה שינה באחת את כל תפיסת מערכת המים. בעקבותיו הציעו רייך ושוקרון, כי מערכת פיר וורן לא הובילה את שואבי המים לפיר האנכי, אלא לעבר המנהרה שנחשפה עתה, ושהובילה אל מוקד המפעל – הברכה!

תאוריית שני השלבים כיצד יכולים החופרים לטעון שמוקד המפעל המקורי לא היה
פיר וורן אלא הברכה שבמדרון המזרחי, כאשר עינינו רואות שמנהרת הגישה במערכת פיר וורן מוליכה ישירות אל הפיר? כדי להבין סוגיה זו נסביר עתה את אחת הטענות המרכזיות בגישתם של החופרים, ולפיה קיימים במערכת פיר וורן שני שלבי שימוש.

שלב א: המנהרה האופקית
לדעת רייך ושוקרון היו אלה תושבי כנען הקדומים, במאה ה-18 לפנה"ס, שהתקינו את הברכה, את המגדלים המגינים עליה, ואת מנהרת הגישה המוגנת המוליכה אליהם מן העיר. שני צוותים פעלו להשגת מטרה זו. הראשון החל לחצוב בבטן האדמה מתוך העיר לעבר המדרון המזרחי (בניגוד לדעת גיל שמנהרה זו טבעית בעיקרה), והשני חדר פנימה אל תוך המדרון המזרחי דרך המנהרה. רצפת המנהרה נחצבה בדיוק בנקודה שבה משיקות שתי שכבות סלע שונות: סלע הגיר הרך והנוח לחציבה, המכונה על שם מראהו המלכותי "מֶלכה", יושב באזור זה על גבי סלע הדולומיט האדמדם הקשה, ה"מיזי אחמר". לפיכך העמיקו הצוותים את חציבתם עד תחתית שכבת ה"מלכה" תוך שהם מותירים את שכבת ה"מיזי אחמר" כרצפה, וכך הבטיחו שמפגשם יתרחש במפלס דומה. הפגישה ביניהם אירעה בראש הסלע הזקור שלמרגלות גרם המדרגות. כך נוצר מסלול הליכה נוח ואופקי בחלקו. בשלב זה, לא היה ידוע לחוצבים, כנראה, דבר קיומו של הפיר הטבעי האנכי (פיר וורן), שכן הוא היה קבור עדיין בעומק של מטר וחצי בתוך שכבת ה"מיזי אחמר", ששימשה רצפה.

שלב ב: העמקת המנהרה האופקית
מתי יצא אל הפועל השלב השני, שבו הונמכה רצפת המנהרה אל תוך שכבת ה"מיזי אחמר" ונוצר מפלס ההליכה המוכר לנו כיום? על רצפת המנהרה המצויה מעל פיר וורן ומוליכה אל אזור הברכה מצאו הארכאולוגים שכבה של פסולת חציבה מהשלב השני. פסולת זו מורכבת משבבי סלע ה"מיזי אחמר" הקשה, וביניהם נמצאו שברי 3 נרות חרס מהמאה ה-8 לפנה"ס. הארכאולוגים הניחו שמקורה של פסולת זו במלאכת הנמכת מפלס מנהרת הגישה אל תוך מסלע ה"מיזי אחמר", ומכאן למדו כי העבודה בשלב השני החלה במאה ה-8 לפנה"ס, כאלף שנה לאחר השלב הראשון של המפעל. במהלך הנמכת הרצפה גילו הקדמונים לראשונה את ראש החלל הקרסטי האנכי המוכר לנו בשם "פיר וורן".

פסולת החציבה מעולם לא נוקתה מתוך המנהרה ומכאן הסיקו החופרים שהיא נעזבה באמצע העבודה מבלי שנעשה בה כל שימוש. מדוע החליטו להעמיק את רצפת המפעל מלכתחילה, ומדוע אחרי כל המאמץ שהושקע נטשו אותו? האם ביקשו מנהיגי ירושלים לחצוב דרך חדשה אל מי הגיחון והנמיכו את המפלס לשם כך? ושמא תוך כדי עבודה הוחלט שהאיום האשורי הקרב ובא עם כלי המצור המשוכללים שלו מחייב פתרון מהפכני יותר שבמסגרתו לא יצטרך האדם ללכת אל הברכה, הסמוכה לקו העימות, ובמקום זאת יובאו המים למקום מוגן היטב בתוך החומות? אולי ימים יגידו.

"צינור" חדש חידת כיבוש ירושלים – זהות הצינור ומעשה גבורתו של יואב – בוודאי תמשיך להציב אתגר בפני עולם המחקר בדורות הבאים. אולם יש כבר המבקשים להתאים את סוגיית הצינור לממצא החדש. אחרי הכול, גם דרך המערכת, שחשפו רייך ושוקרון, ניתן לחדור אל תוך חומות העיר, ואולי לכך מתכוון המקרא במונח "צינור". האם מצא דוד דרך להסתנן אל מפעל המים המבוצר? האם חדר יואב אל תוך הברכה החצובה וטיפס (בוודאי בעזרת סולם או חבל) אל רחבת העץ המשוערת שעמדה מעל הברכה ומשם חדר אל תוך העיר? אולי יבוא יום ונדע.