הישג שהדהד לדורות
ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה (מל"ב כ כ).

והוא יחזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה מערבה לעיר דוד (דה"ב לב ל).

זיכרון המפעל בכתובים מראה כי הוא נחשב בעיני העם להישג כביר הראוי לפאר בו יותר מכול את זכר המלך חזקיה. הד למאמצים הגדולים שהושקעו בו אנו מוצאים עוד בימי הבית השני בדברי ישוע בן סירא הירושלמי: "יחזקיהו חיזק עירו בהטות אל תוכה מים. ויחצוב כנחושת צורים ויחסום הרים מקוה" (בן סירא מח כב-כג).

תפקידה הביטחוני של הנקבה
מדוע השקיע חזקיהו מאמצים רבים כל כך? על שאלה זו עונה המקרא בבירור:

וירא יחזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלם. ויועץ עם שריו וגבריו לסתום את מימי העינות אשר מחוץ לעיר ויעזרוהו. ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים (דה"ב לב ב-ד).

המניע לחציבת הנקבה היה ביטחוני. המלחמה הקרבה עם אשור אילצה את המלך לפתור את בעיית המים, "עקב אכילס", שממנו סבלה העיר מקדמת דנא. הפתרון נחלק לשניים. סתימת "כל המעיינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ" (שם ד), ובכללם מעיין הגיחון עצמו, נועדה למנוע ממלכי אשור מלרוות את צמאון חייליהם ב"מים רבים" שנבעו בסביבה. כתוצאה מפעילות זו יצאה מכלל שימוש גם תעלת השילוח שאליה, ככל הנראה, רומז הכתוב במילים "הנחל השוטף בתוך הארץ".

החלק השני של המפעל, שמן הסתם נבע גם הוא משיקול ביטחוני היה מורכב יותר – יצירת נתיב חלופי לזרימת המעיין, והבאת המים אל תוך העיר.

ההגיון שבחציבת הנקבה
עד החפירות שבוצעו בשנים האחרונות מקובל היה להסביר את הצורך במפעלו של חזקיהו במיקומו הנחות של מעיין הגיחון, הנמצא בתחתית המדרון מחוץ לחומות. ברור היה שמי שיעז לצאת אליו בשעת מצור מסתכן בנפשו. רק הסוואת מקור המים, כדי שלא יבחין בו האויב, והטייתו למקום מוגן יכלו להבטיח את שלום השואבים. אולם בחפירות האחרונות שנעשו באזור המעיין התברר שהמעיין לא היה תמיד נעדר הגנה כפי שסברו בעבר. מגדל איתן עמד מעליו ומימי המעיין הוזרמו לתוך ברכה חצובה ומבוצרת שאליה הוביל מעבר מוגן – מערכת פיר וורן. כל זאת שנים רבות לפני חזקיה. חזקיהו הכיר ביצורים אלה ולבטח ידע שאם ישפץ אותם יוכל להעניק הגנה למי המעיין בהשקעה פחותה בהרבה מזו שנדרשה לבניית מפעל חדש. מדוע אם כן התאמץ כל כך?

הרב יואל בן נון הציע שחציבת הנקבה לא באה לסלק את האיום על השואבים (שהיו מוגנים על ידי הביצורים באזור הברכה) אלא כדי לסלק את הסכנה שארבה לכל מי שירד בדרכו מתוך העיר לשאוב מים. הקשתים והקלעים האשורים, שניצבו בגובה ההר ממול, יכלו לירות מעל החומה אל תוך עיר דוד באופן שכל מי שירד מתוך העיר למעיין נכנס לטווח הירי של האויב. הדרך היחידה לפתור את הבעיה הייתה לשנות את המצב מיסודו ולהעביר את מקום השאיבה מאזור התורפה במזרח לאזור הדרום-מערבי של העיר, המרוחק מהר הזיתים המאיים.

הסבר אחר למאמצים שהשקיע חזקיהו בבניית מפעל חדש קשור בהתפתחות המואצת שעברה העיר בימיו. הירידה הצפופה והאפלה במבוא מערכת פיר וורן הייתה פתרון הולם לשעת חירום בימים שירושלים הייתה עיר קטנה. בעקבות התרחבות העיר וריבוי תושביה בימי חזקיהו נדרש פתרון חדש המאפשר גישה לאנשים רבים הבאים מחלקים שונים של העיר. הנקבה הביאה את המים לברכה פתוחה ורחבת ידים הנמצאת למרגלות הגבעה המזרחית ובקרבה האפשרית הרבה ביותר לגבעה המערבית אליה התפשטה העיר.

למרות האמור בהסברים הקודמים נראה שהשיקול העיקרי בחציבת הנקבה היה למנוע את המים מהאשורים, וזאת ניתן היה לעשות רק על ידי העתקת זרימת מי הגיחון לנתיב חילופי. לפני זמנו של חזקיהו זרמו מי הגיחון בתעלת השילוח העוברת מחוץ לחומות באזור לא מוגן. אלמלא הסיט את המים הם היו נשארים בהישג ידם של האשורים שהיו משתלטים על התעלה ועל מימיה. הכנסת המים העירה באמצעות הנקבה מנעה את תפיסתם בידי האויב. המקרא עצמו מדגיש שזו הייתה בעצם תכלית המפעל: "למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים" (דה"ב לב ה).

הסבר זה, העולה בקנה אחד עם האמור במקרא ועם הממצא בשטח, עשוי היה לתת תשובה ממצה לשאלת חציבת הנקבה, אולם תגלית נוספת שגילו רייך ושוקרון, במדרון המזרחי, מאיימת להפוך את הקערה על פיה. ב-1998 חשפו רייך ושוקרון קו ביצור נוסף כ-115 מ' דרומית למעיין. החומה החדשה, שייתכן ויש ליחסה לימי חזקיה, נתגלתה מזרחית לתעלת השילוח, סמוך מאד לאפיק הקדרון. פירוש הדבר הוא שבניגוד למה שסברו הכול, תעלת השילוח הייתה בתוך חומות העיר, מוגנת מכל ניסיון של השתלטות אשורית. מדוע אם כן טרח חזקיהו ליצור מפעל עתיר עמל כתחליף לתעלת מים קיימת ומוגנת שהוליכה את המים לאותו אזור שאליו תוביל נקבת חזקיהו?

תשובה אפשרית היא שחזקיהו לא סמך יתר על המידה על הביצור שהוסיף בעמדה הנחותה בתחתית המדרון. הוא ידע שהחומה החלשה יחסית, המגינה על תעלת השילוח, והמשמשת רק קו הגנה קדמי, עשויה שלא לעמוד זמן רב בלחץ כלי המצור של האשורים. חציבת הנקבה התת-קרקעית החדשה הייתה חיונית להזרמת המים באופן מאובטח אל תוך העיר.

התוואי החדש
חזקיהו ביקש להזרים את מי הגיחון אל מקום מוגן בתוך העיר. לשם כך נחוץ היה מאגר גדול בתוך החומות הנמצא במפלס נמוך מספיק בכדי שהמים יזרמו לתוכו. דווקא התפשטות העיר לגבעה המערבית וביצור הגבעה, שהתרחשו בימיו, זימנו את התנאים הנדרשים. המאגר הישן (בִּרכת אל חמרה) שבמוצא הגיא המרכזי נכלל עתה בתוך חומות העיר ולראשונה מאז נוסדה ירושלים נמצא בתוכה אזור נמוך ומוגן שיכל לשמש מאגר מים לשעת חירום. חזקיהו לא הסתפק בברכה הישנה (בִּרכת אל חמרה) שבשפך הגיא המרכזי אלא התקין ברכה נוספת מעט צפונית יותר, במעלה הגיא. ייתכן שביקש בזאת להגדיל את קיבולת המים העומדת לרשות העיר שגדלה בשטחה ובמספר תושביה במידה ניכרת.

אולם חציבת מנהרה מוגנת להובלת מים מן הגיחון אל שפל הגיא הייתה אתגר לא קטן. היה הכרח לחצוב אותה בעומק האדמה ולמרחק רב. לצד הקשיים הטכניים, שעליהם נרחיב בהמשך, עמד חזקיהו בפני קושי נוסף, פוליטי. הנקבה הייתה מפעל נועז, הראשון מסוגו בארץ ואולי בעולם כולו. סיכויי הצלחתה לא היו לגמרי מחוורים. נוסף על כך, שינוי מסלול המים הביא לייבוש מפעל השקיית חלקות השלחין ("תעלת השילוח") שבנחל קדרון, והדבר עשוי היה לעורר התנגדות. אולי משום כך נזקק המלך לאישור בעלי ההשפעה בחצרו, "שריו וגיבוריו". הטיעון הביטחוני "למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים" שיכנע כפי הנראה את הציבור שנרתם למשימה.

המקרא איננו מתאר איך חצב חזקיהו את הנקבה, לשם כך עלינו לפנות אל המחקר המנסה לפענח את חידות הנקבה מזה למעלה ממאה שנה.

חקר הנקבה
למרות התיאור המפורט במקרא, נשתכח כנראה מקומה של נקבת חזקיהו במרוצת הדורות ושנים רבות היא נותרה עזובה ומוזנחת. תושבי הסביבה הכירו את עין אום אל דרג' הוא הגיחון, ("מעיין הבתולה" בפי האירופים) ואת בִּירְכֶּת סילואן המכונה היום ברכת השילוח, שבקצה הנקבה, אבל אין עדויות לכך שהקשר בין השניים היה ידוע. המעבר בנקבה לכל אורכה היה כמעט בלתי אפשרי, בגלל הסחף והאשפה שהצטברו על קרקעיתה הצטמצם הרווח בין תקרת הנקבה לרצפתה, עד כדי כך שרק בזחילה על ארבע ופעמים על הבטן ממש ניתן היה לעבור בה. עלייה פתאומית של מפלס המים מהמעיין הפועם עשויה הייתה להביא למותו של ההרפתקן שניסה את מזלו בחציית המנהרה.

הניסיון המתועד הראשון לעבור בנקבה לכל אורכה עשה נזיר בשם יוליוס ב-1620, ומאז הצליחו מספר אירופים הרפתקנים לחזור ולבצע את המשימה. בשנת 1838 ערך בה החוקר האמריקני הדגול אדוארד רובינסון את המדידות הראשונות. אבל הראשונים לחקור באופן יסודי את הנקבה על כל פיתוליה ושיפועיה היו צ'רלס וורן הבריטי ועוזרו הנאמן בירטלס בדצמבר 1867 .

גילוי הכתובת
הכול התחיל ב-1880 כשילד בשם יעקב אליהו החליט לבדוק, יחד עם חבר נוסף, אם ניתן לעבור לכל אורכה של הנקבה. במרחק 6 מ' מהברכה החליק על מספר סלעים ונפל למים. כשהתרומם הבחין באותיות בדופנות הנקבה. ייתכן שהעניין היה חולף ללא משים אילו היה יעקב ילד מן השורה. אך יעקב היה תלמיד בבית ספרו של לא אחר מאשר החוקר והאדריכל הגרמני הנודע תושב ירושלים קונרד שיק.

כששמע המורה מפי תלמידו את שראה חזר בעקבותיו לנקבה וכך החלה הסאגה של כתובת השילוח. שיק מספר על התגלית:
הייתה לי רק תקווה קלושה שאי פעם נדע פרטים על זמן חציבתה של הנקבה. אך אירע עתה מקרה שבגללו מאמין אני, כי יש סיכוי שתעלומה זו תמצא את פתרונה. לפני זמן קצר עבר אחד מתלמידי בנקבה, ובצד הדרומי שלה הוא דרך על סלעים שהיו במים ונפל בעצמו לתוך המים. כשהתרומם, הבחין בסימנים הדומים לאותיות בדופנות הנקבה. יצאתי לבדוק את התגלית עם המכשירים הדרושים ולאחר בדיקה מדוקדקת מצאתי במזרח הסלע קטע חלק מאד במרחק 25 רגל מן הכניסה (הדרומית) וסביבו נשאר הסלע בצורת מסגרת [...] ממולו בצד מערב, חצוב כוך לתוך הסלע, ששם הציב מי שחצב את הלוח את מנורתו. על הלוח מצויה כתובת בת 8 או 10 שורות [...] עד כמה שיכולתי לשפוט האותיות הנן פניקיות [כתב עברי קדום].

התגלית היכתה גלים בעולם כולו. שיק התפרסם כמגלה הכתובת אולם הילד עצמו נשאר אלמוני. כעבור שנים טענה ברטה ספפורד וסטר, בתם של מייסדי המושבה האמריקנית בירושלים, שהיה זה אחיה המאומץ, ילד ממוצא יהודי שמשפחתו עלתה מתורכיה והמירה את דתה לדת הנוצרית.

דרמה חקוקה באבן
תוכן הכתובת, החקוקה בכתב עברי קדום האופייני לשלהי ימי הבית הראשון (סוף המאה ה-8 לפנה"ס), מוכיח שהמפעל המרשים, המוביל – בדיוק כפי שמתאר המקרא – את מי הגיחון "מערבה לעיר דוד" (דה"ב לב ל), אינו אלא מעשה ידיו של חזקיה, ומכאן כינויו בימינו "נקבת חזקיהו". מאחר שהמקרא אומר בפירוש שהמים זרמו "מערבה לעיר דוד" לא נותר עוד ספק כי הגבעה המזרחית היא אכן עיר דוד – גרעינה הקדום של ירושלים.

מבט חטוף אל הנקבה החצובה לאורך למעלה מחצי קילומטר במעבה הסלע מעורר פליאה אצל כל מבקר, ומסביר מדוע בחר המקרא דווקא במפעל זה להנציח את זכרו של המלך חזקיה, אבל הכתובת תרמה פרטים נוספים שעוד הוסיפו לפליאה וסיפקו הצצה מרתקת לתחושות הפועלים שעשו במלאכה.

[...] [תמה] הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד [מנפם החוצבם את ה]גרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנק[ב נשמ]ע קל אש קרא אל רעו, כי הית זדה בצר מימן ומ[שמ]אל. ובים הנקבה הכו החצבים אש לקרת רעו גרזן על [ג]רזן. ו[י]לכו המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה. ומ[א]ת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם].

שיחזור האירועים על פי הכתובת מציג את התמונה הבאה: שתי קבוצות פועלים עסקו בו-זמנית בחציבת הנקבה. האחת התחילה מהמעיין והשנייה באה מכיוון הברכה. הקבוצות התקדמו זו לקראת זו במעבה האדמה.

תיאור הרגעים האחרונים של החציבה משדר את תחושת המתח שקיננה בלב החוצבים. האם אחרי ימים ארוכים של עבודה קשה יצליחו להשלים את המשימה? האם הקבוצות יפגשו? התרגשות מיוחדת חולפת בעושים במלאכה עם שמיעת "קול איש קורא לרעו" (קולות החוצבים מהעבר השני) והופעת ה'זדה' (סדק?) "בצור מימין ומשמאל". סוף סוף קיבלו סימן שמאמציהם לא היו לשווא, ושהם עומדים כפסע מקו הסיום. במאמץ קדחתני היכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן עד המפגש. התוצאה, שהיא גם שיאו של הסיפור מנקודת מבטו של חוקק הכתובת, היא "הנקִבָּה" (כך מקובל לקרוא בכתובת) כלומר, פריצת הנקב של המפגש שאפשרה את זרימת המים מן המוצא עד הברכה. השלמת המפעל ההנדסי המורכב במרחק כה גדול ובעומק כה רב מתחת לאדמה הייתה הישג כביר שבוודאי נתקבל בתשואות שמחה במעמד החגיגי שבו נחנך המפעל.

כתובת מלכותית?
מספר תמיהות עולות ביחס לכתובת. העיצוב המוקפד והסגנון הרשמי, הלקוח כביכול מאחד מספרי המקרא, אינם משאירים ספק כי מדובר בכתובת ממלכתית. אולם שלא כדרך כתובות מלכותיות אחרות במזרח הקדום, שמטרתן העיקרית היא פיאור שמם של המלכים, בכתובת השילוח אין כל איזכור של מלך או של אישיות רמת דרג אחרת. מדוע לא מזכיר חוקק הכתובת אפילו במילה את שמו של חזקיהו כפי שעושה המקרא? שאלה נוספת שהטרידה את החוקרים היא: מדוע נחקק "שלט ההנצחה" בקצה מנהרה חשוכה שעל פי רוב אין רגל אדם פוקדת אותה?

ניתן להציע פתרונות אחדים לשאלות אלו: ייתכן שחלק מהכתובת, שורות ההקדשה למלך שבתחילתה, הושחת במשך הזמן. ואולי עמדה כתובת נוספת בחוץ בסמוך לברכה ובה התנוסס בגאון שמו של חזקיה.

אפשרות אחרת היא שכתובת זו לא באה לפאר את המלך, להיפך היא נועדה לבטא את הערכת המלך לפועלים שהשתתפו במבצע המורכב כל כך. אם כן הדבר, יש כאן גילוי נדיר – נדיר בהחלט בקרב מנהיגים – של ענווה של מלך המעניק את הכבוד לעושים במלאכה ומוותר על האדרת עצמו!

גניבת הכתובת
תשובות מוחלטות לשאלות אלו לא נדע. התהפוכות שעברו על אזור מוצא הנקבה השחיתו את שרידי העבר ואפילו הכתובת עצמה כבר איננה במקומה. 10 שנים אחר גילויה ניסה סוחר עתיקות יווני מירושלים לגנוב את השריד יקר הערך וניתק את הכתובת מקיר הסלע. במהלך עבודת החציבה נשברה הכתובת למספר חלקים. למרבה המזל הכין קונרד שיק עוד קודם לכן העתק גבס המשמר את צורתה המקורית. השלטונות העות'מאניים עלו על עקבותיו של הסוחר, החרימו את הכתובת והעבירוה למוזאון הארכאולוגי באיסטנבול. שם היא שוכנת עד היום. למרבה הצער הכתובת אינה מוצגת דרך קבע לציבור. מקומה הנכון של הכתובת הוא כמובן מקום גילויה בירושלים, אולם ממשלת טורקיה לא נענתה לבקשת מוזאון ישראל להעביר את הכתובת אליו אפילו בהשאלה, לרגל חגיגות 3,000 שנה לירושלים שהתקיימו בשנת 1996.

החידה – איך הם עשו זאת?
אם חוצבי הנקבה התפעלו ממעשה ידיהם, החוקרים התפעלו שבעתיים. ככל שהתפתח המחקר התברר עד כמה מופלא מפעל המים. אורך הנקבה הוא 533 מ' והפרש הגובה בין תחילתה לסופה הוא כ-30 ס"מ בלבד. פירוש הדבר כי השיפוע הממוצע – 0.6 פרומיל – היה כמעט אפסי! איך הצליחו אבותינו לפני כ-2,700 שנה לחצוב בעזרת כלי עבודה פרימיטיביים מנהרה באורך חצי קילומטר במעבה האדמה החשוך והמחניק ועוד בדיוק רב כל כך? החוצבים התקדמו בו-זמנית משני קצות הנקבה (כנראה משום שנדרשו להשלים את המערכת בזמן לקראת המצור הממשמש ובא) ועובדה זו מוסיפה לפלא: קשה להבין כיצד הצליחו הקבוצות לנווט עצמן למקום המפגש המתוכנן בבטן האדמה ללא שימוש במצפן.

שאלה זו משתלבת עם שאלה נוספת שהטרידה את החוקרים: המרחק בין המעיין לברכה בקו ישר הוא 320 מ' בלבד, אך הנקבה עצמה מתעקלת כדוגמת האות S לאורך למעלה מחצי קילומטר! מדוע בחרו הקדמונים תוואי ארוך ומפותל כל כך?

קתלין קניון טענה כי תוואי הנקבה הוא פרי שיטת ניסוי ותהייה שהשתמשו בה החוצבים. קלרמון גאנו הציע הסברים מקומיים לפיתולים הגדולים. הפיתול הדרומי נועד לעקוף את הקברים המלכותיים שלדעתו עמדו בחלק הדרומי של עיר דוד, שכן קרבת הנקבה אל פני השטח באזור זה עלולה הייתה להסב להם נזק. הפיתול הצפוני נועד לחבר את הנקבה אל באר משוערת (שלא נמצא כל אישור לקיומה) בתוך תחום החומות.

ההסברים הספקולטיביים לא התקבלו וככל שהתבררה רמת השכלול של המפעל הבינו החוקרים שיש לחפש שיטה במלאכת המחשבת של המהנדסים הקדומים.

ריימונד וייל שיער כי אנשים שעמדו למעלה על גבי המדרון האזינו לקולות נקישת הגרזנים וכיוונו את הפועלים בהתאם. לואי ונסאן ולאחריו מרדכי הקר טענו כי הגאולוגיה היא שכיוונה את החוצבים שעקבו אחרי שכבות המסלע הנוחות לחציבה. הפיתולים, על פי דעה זו, הם ניסיון להיצמד לשכבות אבן המֶלֶכֶּה הרכה ולהמנע מחציבה במסלע הקשה. מחקר גאולוגי מקיף שערך דן גיל גילה כי תאוריה זו בטעות יסודה שכן הנקבה עוברת כולה בסלעים קשים מסוג מיזי אחמר ומיזי יהודי בלבד.

ה'זדה'
ייתכן שהמפתח לשאלה מצוי במונח הסתום 'זדה' הנזכר בכתובת הנקבה. רות עמירן הציעה בעקבות השערה של הבריטי הרמן סאלי (1929), כי ה'זדה' אינה אלא סדק טבעי בסלע, שעבר מהמעיין עד לגיא המרכזי עוד לפני חציבת המפעל, ודרכו זרם קילוח מים דק (וכמובן אוויר). בני העיר הבינו – אולי מאופיו המגיח – כי מקור הקילוח בגיחון ושעל ידי הרחבת הסדק יוכלו להסיט את מי המעיין כולם לגיא. הביטוי "גחון עליון", שאותו מזכיר הכתוב מחייב מציאותו של "גחון תחתון" שהוא, לדעת עמירן, מקום נביעת הסדק באזור הגיא. הסברה של עמירן נתן מענה, לראשונה, לשאלת מקור האוויר לנשימה לחוצבים במהלך העבודה בתוך מחילות תת-קרקעיות דחוסות, שאלה שעומדת במלוא חריפותה לאור העובדה שהחוצבים השתמשו בוודאי בתאורת נרות המחמירה את מצוקת החמצן.

מחילה טבעית
גרסה מקיפה יותר לתאוריית המחילה הטבעית סיפק הגאולוג דן גיל לאחר בחינה מחודשת של המבנה הגאולוגי של הנקבה. גובהה המופרז של תקרת הנקבה, אופייה הבלתי מעובד של תקרה זו במקומות שונים ופיתוליה המיותרים, מוכיחים לדעתו כי המחילה לא נעשתה כולה בידי אדם, ושראשיתה במחילה טבעית (קרסטית) שעברה מאזור המעיין ועד הגיא המרכזי. משגילו הקדמונים את מסלול המחילה – אולי על ידי ילד שזחל לאורך המעבר הצר – הבינו כי ניתן להכשירו למעבר מים. אולם כאן נתקל המהנדס הקדמון בבעיה: שיפוע המחילה הטבעית המקורית היה, שלא כבימינו, מדרום לצפון, והיה צורך לעצב אותה מחדש כדי שהמים יזרמו בכיוון הנכון. לדעת גיל זוהי כוונת הכתוב "ויישרם למטה מערבה לעיר דוד" (דה"ב לב ל), כלומר יישרו את רצפת המחילה כלפי מטה וכך הפכו את נטייתה דרומה לכיוון הברכה בגיא.

ברם, אם החוצבים הונחו באופן מדויק על ידי קילוח מים, כדעת עמירן, או חלל טבעי, כדברי גיל, כיצד יש להבין את התיקונים הרבים בקרבת נקודת המפגש, הנראים כתיקון של טעויות וסטיות מן התכנון ההתחלתי? ההסבר הטבעי אף שמט את הקרקע מתחת להתלהבות החוצבים המתועדת בכתובת השילוח: מדוע מדגישה הכתובת את הרגע המרגש שבו שמעו החוצבים את הלמות גרזיני הקבוצה החוצבת ממול אם עוד קודם יכלו לצעוק זה לזה ואולי אף לזחול לאורך המחילה הטבעית?

בשנים האחרונות הצטברו עדויות גאולוגיות המעמידות בספק את ההנחה שהייתה קיימת מחילה רצופה או סדק לאורך הנקבה. על כן מסתבר כי תמונת השחזור מורכבת יותר: ייתכן שהקדמונים איתרו מספר חללים טבעיים נפרדים וחיברו ביניהם כדי ליצור את הנקבה, תוך שהם נעזרים בחבריהם העומדים למעלה על-גבי המדרון ומכוונים אותם על ידי הקשות (ה'זדה'?) על הסלע.

ריבוי ההסברים המובאים כאן מעיד על הקושי הגדול שנתקל בו המחקר המודרני בבואו להבין את הפלא של חציבת הנקבה הקדומה. דומה כי סוד הנקבה טרם פוענח במלואו ואין לנו אלא לעמוד נדהמים מול הכישורים של אבותינו. וכך מסכם עמיחי מזר: "הנקבה מהווה מפעל הנדסי יחיד במינו בעולם הקדום. אין לה תקדים בעולם העתיק וכמעט ואין בנמצא מפעלים דומים לה".

"מן המוצא אל הברכה" (מתוך כתובת השילוח)-אורך הנקבה
את מקום הברכה הקשורה במפעלו של חזקיהו היינו צריכים למצוא בקלות, שכן על פי כתובת השילוח הוביל מסלול הנקבה "מן המוצא אל הברכה", ואכן בקצה הנקבה עומדת עד היום ברכה. אולם הכתובת מוסרת גם את המרחק המדויק בין ראשית הנקבה לבין הברכה ובמבט ראשון אין הוא דומה כלל לאורך הנקבה במציאות. כיצד ייתכן, שאל הארכאולוג דוד אוסישקין, כי אורך הנקבה, שעל פי מדידות החוקרים מגיע ל-533 מ' נאמד בידי הקדמונים ב-1,200 אמה שהם כ-630 מ' (אם מניחים שאורך האמה הוא 52.5 ס"מ), כלומר 97 מ' יותר מאורכה בפועל?

התשובה שהציע אוסישקין הייתה מהפכנית: מוצא הנקבה כיום אינו המוצא המקורי. לדעתו, נמשכה הנקבה לאורך קטע נוסף היוצא מברכת השילוח לכיוון מזרח ומנצל בדרכו חלק קטן מ"תעלת השילוח" שכיוון הזרימה בו הותאם לצרכים החדשים. צירוף אורך הנקבה עם אורכה של "תעלת העודפים" מגיע ל643 מ' לערך, מספר הקרוב יותר לנאמר בכתובת.

ההצעה החדשה הניבה מסקנות חדשות: אם נקבת חזקיהו מסתיימת בברכה הנמצאת בנחל קדרון שמחוץ לחומות הרי שתכליתה – סבר אוסישקין – לא הייתה ביטחונית. המערכת כולה – טען – שימשה כאמצעי השקיה לגני נחל קדרון. רוב החוקרים דחו את הגישה החדשנית, שאינה מתיישבת עם פשטו של התיאור המקראי, שכן השקעה עצומה כל כך של מאמץ רק כדי להזין ברכה הנמצאת בסך הכל במרחק 300 מ' מהמעיין נראתה משוללת כל הגיון: אילו רצו מהנדסי חזקיהו היו יכולים להזרים את מי הגיחון ישירות לברכה באמצעות תעלת השילוח.

ייתכן שאת הפתרון לחידת אי ההתאמה בין אורך הנקבה המופיע בכתובת ואורכה בפועל יש לחפש במידת האמה המקראית. בתקופת בית ראשון עשו שימוש בשני סוגי אמה: אמה מלכותית ארוכה ואמה קצרה. הדבר נראה באופן בולט במערות הקבורה בחצר מנזר סנט אטיין. בעוד שמערה מס' 1 תוכננה ונחצבה לפי התקן של האמה המצרית המלכותית שאורכה 52.5 ס"מ מערה מס' 2 נחצבה בהתאם לתקן האמה המצרית הקצרה של 44.5 ס"מ. 1,200 אמה לפי האמה הקצרה הם 534.8 מ', מידה כמעט זהה לאורך הנקבה שמדדו החוקרים.