מקור המים העיקרי של יבוס היה מעיין הגיחון הנובע למרגלות גבעת עיר דוד, על גדתו
המערבית של נחל קדרון. עד לפני מספר שנים הגיחון היה מעיין פועם, המגיח מתוך בטן
האדמה בעצמה ואז נחלש לסירוגין. התופעה קשורה במבנה המיוחד של המעיין: מים
המחלחלים אל בטן האדמה נקווים תחילה בחלל תת-קרקעי טבעי (קרסטי) שמוצאו מתעקל
ויוצר סיפון. כשמתמלא החלל במים, הוא מתרוקן דרך הפתח הצר בפתאומיות תוך המולה
רבה, ונוצרת גיחה או פעימה. דומה כי שמו המקראי של המעיין, "גיחון" מבטא את פעולת
הגיחה הדרמטית האופיינית למעיינות מסוג זה. בימות החורף הגיח המעיין ארבע או חמש
פעמים ביום, כשכל גיחה אורכת כ-40 דקות. בקיץ הצטמצם מספר הגיחות לשתים, ובשנים
שחונות אף לאחת ליום. לאחרונה פסקו הפעימות לגמרי אולם המעיין עדיין שופע בזרימה
קבועה. כדי להגיע היום מנחל קדרון אל מעיין הגיחון יש לרדת בשני גרמי מדרגות בני
14 ו-16 מעלות (מכאן שם המעיין בערבית: עין אום אל דרג'), המופרדים זה מזה באמצעות
משטח אופקי. אולם בימי קדם הייתה התמונה שונה לגמרי. מפלס ערוץ הקדרון היה אז עמוק
בהרבה, ומי הגיחון נבעו בגובה של מטרים אחדים מעל קרקעית הנחל וזרמו אליו.
משיחת שלמה על הגיחון
ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי
והורדתם אתו אל גחון. ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם
בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה (מל"א א לג-לד).
אדוניה לא הצליח במזימתו. נתן הנביא ובת שבע הציגו בפני דוד את המצב שהתפתח ללא
ידיעתו. תגובת המלך הזקן, שהכל סברו כי דעתו כבר נחלשה עליו, הייתה נחרצת, יש
למשוח מיד את שלמה למלך במעיין הגיחון. הפרדה – ולא הסוס המלכותי – נדרשה לצורך
הירידה התלולה לגיחון. חז"ל מסבירים כי המשיחה ליד מעיין מים נחשבה לסימן ברכה,
לכך שהמלכות תמשך לעד כזרימת מי המעיין. ומכאן למדו רבותינו ש"אין מושחין מלך אלא
על גבי המעיין" (תוספתא, סנהדרין ד, י). בחירת הגיחון למקום האירוע נבעה ממרכזיותו
בחיי העיר, מקרבתו אליה ואולי אף מהילה של קדושה שאפפה אותו.
הדרישה לבצע ללא דיחוי את ההכתרה, לפני שהיריב יתאושש, ובטכס פומבי שייצור עובדה
מוגמרת, הייתה מחשבת האסטרטג הוותיק, שבניגוד למה שחשבו יריביו, לא נס ליחו.
תקיעות השופר וקריאות "יחי המלך", שבקעו מהמעיין המקודש, הבהירו קבל עם ועדה מיהו
היורש האמִתי.
משיחת שלמה בעיני הדורות
ר' משה קורדובירו, מגדולי מקובלי צפת במאה ה-16, יחס משמעות מיסטית עמוקה למשיחת
שלמה בגיחון: "העניין כי שלמה בעת משיחתו למלך, צווה דוד 'והורדתם אותו אל גחון'
(מל"א א לג) מפני שמלכות בית דוד היא המידה הזו – מידת הגן גידולה בסוד גיחון,
ומפני שידע זה דוד, אמר כדי שתגדל כסא מלכות עליון, כאומרו 'ותרב חכמת שלמה מחכמת
כל בני קדם ומכל חכמת מצרים' (מל"א ה י)" ( אור יקר, עמ' קפב).
גם חכמים אחרים עמדו על מידת הקדושה היתירה שיש למעיין הגיחון: "ולפיכך ציווה דוד
מלך ישראל למשוח את שלמה על גחון, לפי שהוא נהר ידוע שהיה מששת ימי בראשית". (
יששכר בר בן ישראל אילנבורג, ספר באר שבע, בפירושו לבבלי, הוריות יב ע"א)
"יש לומר דהיו יודעים על פי הקבלה, דמעין גחון הסמוך לירושלים בא מגיחון הגדול
(היוצא מגן עדן) ועל שם זה נקרא כך". ( ר' יעקב בן אהרן, ערוך לנר, על בבלי,
כריתות ה ע"ב)
"יתכן לומר שזה מעיין קטן שאצל ירושלים, מים שלו באים מן הגיחון היוצא מעדן על ידי
מחילות תחת הקרקע [...] עיקר הסימן הטוב של המלכים הוא מצד המים אשר במעיין שיש
בהם רמז על הגאולה התמידית מדור לדור. ( ר' יוסף בן חיים, בן יהוידע בפירושו
לבבלי, הוריות יב ע"ב.)
"מעיין" השילוח
גם בימי הבית השני היוו מי השילוח גורם חשוב בחיי העיר הן כמקור למי שתייה הן
לטכסי קודש הקשורים במקדש. לאלה שימשו המים שזרמו בנקבת חזקיהו והגיחו החוצה בדרום
העיר, מעיין הגיחון לא היה נגיש לציבור הרחב באותם ימים. מראה קילוח המים הנובע
מתוך ההר בקצה הנקבה הביא את תושבי ירושלים לחשוב (ובטעות) שמדובר בנביעה של מעיין
ועל כן כינוהו "מעיין השילוח" (מלחה"י ה, ד, א).
מי השילוח בימי הבית השני
בימי הבית השני שימשו מי השילוח לצרכים מיוחדים:
ניסוך המים בחג. חגיגת שמחת בית השואבה בחג הסוכות, שעליהן אומרת המשנה שמי שלא
ראה אותן "לא ראה שמחה מימיו" (משנה, סוכה ה, א), קשורה לטכס המיוחד של ניסוך מי
השילוח על גבי המזבח: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלושה לוגים היה ממלא
מן השילוח" (משנה, סוכה ד, ט-י).
התלמוד מבאר שהחובה לשמוח בעת השאיבה מהשילוח נלמדת מהפסוק "ושאבתם מים בששון
ממעייני הישועה" (יש' יב ג). ומסביר רבנו פרץ, מבעלי התוספות בימי הביניים:
"שמאותו מקום (מעיין השילוח) ישועה צומחת לעד לישראל" (תוספות רבינו פרץ, לבבלי,
סוכה מח ע"ב).
מי חטאת. את המים ל"מי אפר פרה אדומה" – אותם "מי חטאת" שבהזייתם טוהרו טמאי המת
צריך היה לשאוב מהטהורים שבמקורות המים – "מעיין מים חיים". למטרה זו נבחרו מי
השילוח. כדי לשמור את המים מסכנת היטמאות בדרך נהגו חכמינו הקפדה יתירה: "חצרות
היו בירושלים בנויות על גבי סלע ותחתיהם חלול מפני קבר התהום ומביאים נשים עוברות
ויולדות שם ומגדלות שם את בניהן ומביאים שוורים ועל גביהן דלתות ותנוקות יושבין על
גביהן וכוסות של אבן בידם הגיעו לשלוח ירדו ומלאום ועלו וישבו על גביהן" (משנה,
פרה ג, ב).
טבילה. כבר הזכרנו את המסורת על מקום טבילת ר' ישמעאל כוהן גדול במי מעיין הגיחון.
המדרש מספר על טבילה נוספת, רוחנית, של נשמות הצדיקים לפני עלייתן לשמים שהתקיימה
גם היא במקום. כשהוציאו את ר' אלעזר בן שמוע אחד מ"עשרת הרוגי מלכות", להורג שאלו
אותו תלמידיו "רבינו מה אתה רואה? ... אמר להם: בני, רואה אני עוד, שנשמת כל צדיק
וצדיק מטהרת את עצמה במי השילוח כדי ליכנס היום בטהרה בישיבה של מעלה" (אוצר
המדרשים [מהד' אייזנשטיין], עמ' תלט, ד"ה ואחריו הוציא את).
צורכי רפואה. מי השילוח נחשבו לזכים ומתוקים. המדרש מתאר את תוכחת הנביא ירמיהו
לגולי בבל שבעוונותיהם ניטלה מהם הזכות ליהנות מסגולותיהם: "אמר ירמיה לישראל:
אילו זכיתם הייתם יושבים בירושלים ושותין מי שילוח שמימיו נקיים ומתוקים, עכשיו
שלא זכיתם, הרי אתם גולים לבבל ושותין מי פרת שמימיו עכורין וסרוחין" (איכה רבה
יט). על סגולתם הרפואית של המים מסופר, כי הכוהנים "כשהיו מרבים לאכול בשר הקדשים
היו שותים את מי השילוח ומתעכל במיעיהן כדרך שהמזון מתעכל" (אבות דר' נתן נ"א לה).
