"וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד" (מל"א ב י)
דומה היה כי מקום קבורה של מנהיג כה מרכזי בתולדות האומה לא יוכל "ללכת לאיבוד", במיוחד משום שהמקרא מספק נקודות ציון גאוגרפיות לקבר המלכותי. ואכן עד מרד בר כוכבא הכירו היהודים את מקום קברי מלכי בית דוד ובמיוחד את מקום קברו של דוד עצמו. היה זה מבנה מפואר, ובתוכו אוצרות כסף וזהב שמדי פעם שלחו בו שליטים במצוקה את ידיהם.

יוסף בן מתתיהו מספר שהקבר נשדד בידי יוחנן הורקנוס החשמונאי ולאחר מכן שוב בידי הורדוס הגדול. מצבת השיש היקרה, שבנה הורדוס בפי המערה על מנת לכפר על העושק, עדיין עמדה בימיו. האחרון לדווח על קברי המלכים ובפרט על קבר שלמה, ושלטענתו נהרס בימיו, היה ההיסטוריון הרומאי דיו קאסיוס במאה השנייה לסה"נ. מאז, במשך כאלף שנה אין עוד עדות מפורשת על מקום הימצאם של הקברים. גירוש היהודים מן העיר בידי הדריאנוס ניתק את שלשלת המסורת שעברה מאב לבן, ועבודות החציבה והבנייה של העיר הפגאנית איליה קפיטולינה, שקמה על חורבות ירושלים היהודית, מחקו, כפי הנראה, כל זכר פיזי למקום קברות שושלת בית דוד. עם זיהויה של עיר דוד בגבעה המזרחית בסוף המאה ה-19 התפתחה שאיפה עזה לאתר את מקום קבר דוד, שכן ברור היה כי יש לחפשו שם, כפי שקובע המקרא. רמז למיקום הקברים אנו מוצאים בספר נחמיה, בתיאור חלוקת עבודת בניין חומת העיר בין 41 קבוצות הפועלים, כל קבוצה הייתה אחראית לבניית קטע אחד בחומה. תיאורם של שני קטעי חומה הצמודים זה לזה מקרב אותנו לפתרון החידה:
ואת שער העין החזיק שלון בן כל חזה שר פלך המצפה הוא יבננו ויטללנו ויעמיד (ויעמידו) דלתתיו מנעליו ובריחיו ואת חומת ברכת השלח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דויד. אחריו החזיק נחמיה בן עזבוק שר חצי פלך בית צור עד נגד קברי דויד ועד הברכה העשויה ועד בית הגברים (נחמ' ג טו-טז).

הקטע שהוקצה לשלון בן כל חזה כולל בתוכו את "חומת ברכת השלח לגן המלך", קרי ברכת השילוח, כלומר הקצה הדרום מערבי של הגבעה. סמוך אליו בקצה הדרום מזרחי של הגבעה נמצא חלקו של נחמיה בן עזבוק שקצה תחומו מצוי ב"קברי דוד". הכתובים מכוונים אותנו לאזור הדרום מזרחי של גבעת עיר דוד, לא הרחק מברכת השילוח.

מקור נוסף המאוחר למקרא – התוספתא – אף יודע לספר שקברי בית דוד חוברו במחילה לנחל קדרון:

כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. ר' עקיבא אומר: אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו: והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם ולא נגע בהן אדם מעולם!? אמר להן: משם ראיה? מחילה הייתה שם והייתה מוציאה טומאה לנחל קדרון (תוספתא, בבא בתרא א, יא [מהד' ליברמן]; אבות דרבי נתן, נוסח א לה).

כמו במפת אוצר החל החץ להוביל לעבר נקודה מסוימת בגבעת עיר דוד. כשהחוקר שארל קלרמון-גאנו הציע להסביר את הפיתולים של נקבת חזקיהו כניסיון מכוון לא לחתור תחת קברי המלכים, ניתן האות לחיפוש מסודר.

חפירות וייל
הארכאולוג הצרפתי ריימונד וייל, שהיה גם הארכאולוג היהודי הראשון שחפר בארץ, קיבל את המשימה לחפש את קברי בית דוד במימונו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שאף רכש את שטח החפירה ושטחים נרחבים במדרון המזרחי של עיר דוד. רוטשילד התעורר ליזמה בעקבות הגעתה לארץ של משלחת פארקר (להלן פרק שמיני) שהחלה בשנת 1909 לחפור בעיר דוד, במטרה למצוא את אוצרות המקדש. חיים וייצמן, לימים נשיא מדינת ישראל מספר בזיכרונותיו כי הברון אכן האמין שימצאו נכסים בעלי ערך לאומי רב, אך לא פחות חשוב בעיניו, הייתה האדמה עצמה שהחפירות זימנו לו הזדמנות לרכוש. "לעזאזל החפירות" מצטט וייצמן את הבארון "העיקר הקניין"!

וייל חפר בקצה הדרומי של עיר דוד בשנים 1913 1914, ובדיוק באזור שהמקורות כולם הצביעו עליו, כמקום קברי בית דוד, מצא שמונה מערות חצובות בסלע (את התשיעית גילה בחפירה נוספת שערך בשנים 1923 1924). שתיים מן המערות ניתן לראות גם בימינו. וייל מספר כי המפוארת שבמערות אלו, הבולטת גם היום בשטח, נשתמרה טוב יותר מהיתר.

לארכאולוג הנלהב לא נותר ספק כי מה שגילה היא, למעשה, אחוזת הקברים של מלכי בית דוד, והמפואר שבהם הוא בוודאי לא אחר מזה של דוד מלך ישראל בכבודו ובעצמו. המערה המזרחית מבין השתים ששרדו בימינו, נמשכה, לפני שהושחתה, לכיוון דרום מזרח, הישר אל הצוק הפונה לקדרון וייתכן כי באזור זה אף הייתה אותה מחילה אשר מקורות חז"ל מזכירים כי יצאה לנחל קדרון.

האומנם קבר דוד?
בתחילה קיבלו רבים את הזיהוי של וייל, אבל עם התפתחות חקר הקברים מימי מלכי יהודה החלו אחדים מהארכאולוגים לפקפק בו. לא נותר בקברים כל ממצא שניתן לזהותו בבירור עם קבורה או עם פאר מלכות (דבר שכשלעצמו אינו מפתיע בהתחשב בכך ששוד קברים היה תופעה נפוצה מאוד ושהמערכת ניזוקה מאוד בשל חציבה מאוחרת). יתירה מכך, מבנה המחילות שונה מאוד מזה של מערות קבורה אחרות מימי הבית הראשון שנתגלו במצוק המערבי של הר הזיתים ובכפר השילוח, ומזה של שתי מערות הקבורה המפוארות שנתגלו בחצר מנזר סנט אטיין שמצפון לעיר העתיקה.

גם גימור החציבה במערות שגילה וייל נופל ברמתו מזה שבמערות האחרות. בקברה של אישיות רמת דרג כמו דוד היינו מצפים למערה מלכותית נרחבת עם אולם מרכזי גדול, שסביבו נחצבו חדרי קבורה, וכל אחד מהם יוחד לאחד המלכים ואולי אף לבני משפחתו. מה גם שקווי הסיתות לא צריכים היו ליפול ביופיים מקווי החציבה הישרים והמהוקצעים של שאר קברי בית ראשון שנתגלו. וכך כותב דוד אוסישקין, שחקר את עיר הקברים מתקופת המלוכה בכפר השילוח: "אין להעלות על הדעת שקברי מלכים נחצבו בצורה מרושלת והיו עלובים למראה ואילו קברי שרים ונכבדים אחרים היו נאים ומפוארים יותר". "לדעתנו" ממשיך גבריאל ברקאי, שותפו של אוסישקין בחקר קברי כפר השילוח, "לאור חוסר התחכום בתכנון ורמת הביצוע הירודה בהשוואה למערות קברים האחרות של תקופת המלוכה בירושלים, אין לקבל את הנחותיו של וייל".

בעקבות הערכות אלו, ובהיעדר בסיס אחר לקביעת זמנן ותפקידן של המנהרות, הסיקו אוסישקין וברקאי שהשרידים שגילה וייל אינם שרידי קברי המלכים ואולי אינם שרידי קברים כלל.

אך בזה לא תם הסיפור. ישנם חוקרים שאינם מקבלים את ההערכה השוללת את האפשרות לזהות את החציבות של וייל עם קברי בית דוד. הרשל שנקס סיכם את שיקוליהם של האחרונים – ראשית, מציין שנקס, אין כלל בסיס להשוואה בין המחילות שגילה וייל לכל יתר הקברים שנתגלו מימי הבית הראשון, שכן כל אלה מאוחרים בשנים רבות לימי דוד. אין בידינו, למעשה, ולו קבר אחד מימי דוד ושלמה, וייתכן כי חלה מאז התפתחות רבה בתכנון קברים; שנית, אין לדעת מה היה פארו של הקבר במקורו, שכן המערכת הושחתה, והחציבה הרבה שינתה כליל את הקברים וסביבתם. ושמא קידם מבנה הנצחה אדיר ממדים, "מצבת שיש", את פני הבאים לאזור? שאלות אלו ואחרות נשארו פתוחות לעת עתה. דבר אחד ברור, עדיין נותר ממצא מרשים בהיקפו ובממדיו, היושב בדיוק במקום שכל המקורות מציינים בו את קברי המלכים, ולעת עתה אין בידינו הסבר המניח את הדעת בעבורו.

מפתיע לגלות שמאז ימי וייל ועד היום לא נערך מחקר מקיף של אתר חשוב זה, והוא אף הפך עם השנים ל"מזבלה" השכונתית של תושבי הסביבה. הרשל שנקס קורא לממסד הארכאולוגי הישראלי לחקור מחדש את אתר החפירות של וייל ומותח ביקורת נוקבת על הזנחת האתר: "רבות ניתן ללמוד ממחקר מדעי של קברים אלה. יש לקוות שהדבר יעשה בהקדם. אולם בינתיים, האפשרות שאלו אכן הקברים המלכותיים של בית דוד ובתוכם אולי אף קבר המלך דוד בעצמו, סבירה דיה ומספקת בסיס לדרוש שיפונו (מאשפה) ינוקו ויזכו לכבוד מסויים".

שרידי בית כנסת מימי הבית השני
בחפירותיו גילה וייל שרידים של שני מקוואות טהרה חצובים בסלע ומטויחים, מימי הבית השני. המקווה האחד מרשים במיוחד, אף על פי שחציבה מאוחרת פגמה בפינתו. למקווה שני פתחים וגרם מדרגות שחולק במרכזו במעקה כדי להפריד בין הטמא היורד לטבול והטהור העולה מהצד השני לאחר שטבל. חלקו העליון של המקווה היה מקורה, ונראה ששכן במרתפו של בית.

כתובת תֶאודוטוס
במרחק לא גדול מהמקווה חשף וייל בור מים עתיק ובו אבני גזית שסודרו בקפידה. על פניה של אחת האבנים עוצבה מסגרת, ובתוכה נחקקה כתובת ביוונית שצורת אותיותיה מאפיינת את ימי הורדוס. תוכנה של הכתובת מפתיע: מסתבר שזו היא כתובת הקדשה של בית כנסת מימי הבית השני:
תֶאודוטוס בן וֶטֶנוס כוהן וראש בית כנסת, בנו של ראש בית כנסת, נכדו של ראש בית כנסת, בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולימוד המצוות, ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים, לשם הארחת הנצרכים מן הנֵכָר, שאותו ייסדו אבותיו והזקנים וסימונִידֶס (הכתובת מוצגת במוזאון רוקפלר ובעתיד יוצג העתק ממנה באתר).

כפי הנראה עמד בקרבת מקום בית כנסת קדום ביותר מן הזמן שבו עדיין עמד המקדש על תילו. ייתכן כי הפריטים ארכיטקטוניים שנתגלו בבור אינם אלא שרידי בית הכנסת המוזכר בכתובת, שעל פי עדות העמודים והאבנים המעוטרות הצטיין ביופיו. חלקי המבנה, שחרב ככל הנראה עם חורבן הבית השני, נאספו לתוך הבור, אולי מתוך תקווה לשוב ולשקמו. אפשר שהמקוואות והבורות שנחשפו הם אותם מתקני המים המוזכרים בכתובת.

אין להמעיט בערכו של ממצא זה. זוהי העדות הארכאולוגית הברורה, החד-משמעית, הקדומה ביותר בארץ ישראל לקיומו של מוסד בית הכנסת טרם חורבן בית המקדש! הממצא שופך אור רב גם על תפקיד בית הכנסת העתיק, שעל פי התיאור נועד בעיקר לקריאת התורה ולימודה, וכן על הזיקה בין מוסד בית הכנסת בירושלים לבין מוסדות ציבור, כגון אכסניות ומקוואות, ושירותים שונים שלהם נזקקו עולי הרגל.

בית מיוחס
היהודי הראשון לשוב לעיר דוד בעת החדשה היה ר' רחמים נתן מיוחס. בשנת 1873, זמן לא רב אחר בניית השכונות הראשונות מחוץ לחומות, רכש ר' רחמים חלקת קרקע בדרום עיר דוד ובנה בה את ביתו. משפחת מיוחס היא משפחה ותיקה מצאצאי מגורשי ספרד שהגיעה לארץ ישראל לפני מאות שנים והתגוררה בעיר העתיקה. ר' רחמים התפרנס ממסחר ומחקלאות זעירה, ויחד עם זאת היה שוחט עופות ובהמות. עיסוקו זה האחרון היה אחד השיקולים שהביאו אותו לעזוב את ביטחון חומות העיר העתיקה ולהתיישב במקום שומם יחסית. בית המטבחיים הסמוך היה מחוץ לעיר בכפר השילוח. ר' רחמים היה צריך להגיע לבית המטבחיים לפני עלות השחר ולשחוט את הבהמות כדי שהבשר יגיע לחנויות מוקדם בבוקר, אולם שערי העיר היו נעולים בשעות אלו ועל כן בחר ר' רחמים להעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לחומות.

בנו יוסף, לימים מחנך וסופר, מספר בזיכרונותיו שלא רק דאגת הפרנסה עקרה את אביו מהצפיפות של הרובע היהודי:
אני הייתי אז כבן חמש. ביום בהיר אחד בא אבי ז"ל אל התלמוד תורה שבו למדתי ויקראני ללכת עמו, ובצאתי אל החצר הגיד לי בשמחה גלויה: נעשית בן כפר כי את דירתנו אנו קובעים מעתה בכפר השילוח הסמוך לעיר. שם נחיה ושם נשאף אור ואויר. לא נשתה עוד מי בורות דלוחים, וירקות קנויים לא נאכל עוד, כי מים חיים של מעיין יהיו מימינו, ובידינו אנו נזרע ירקות ונאכל.

יחד עם ר' רחמים יצאו מן החומות ורכשו בתים משפחות נוספות שעסקו בחקלאות ובמסחר. היחסים עם הערבים היו טובים באותם ימים ואחד ה"מיוחסים" יליד כפר השילוח, ר' בכור אברהם רפאל בן יעקב מיוחס, קנה לו מעמד של כבוד אצל ערביי סילואן שבאו אליו תדיר על מנת שישמש בורר בסכסוכיהם. "בכור מיוחס", כפי שכונה, נודע כדיין ושופט וזכה לכבוד רב. אך דבר מאלו לא עזר כשפרצו הפרעות בתקופת המנדט. משפחות יהודיות עזבו את האזור ובשנת 1936 נאלצה גם משפחת מיוחס לעזוב את עיר דוד ולנדוד למערב העיר. אחת מבנות משפחת מיוחס – ידידה – נזכרה כעבור שנים בכאב הפרידה "כשעזבה משפחת מיוחס הענפה את כפר סילואן [...] בכינו כולנו. עד היום הלב שלי בוכה!" המשפחות עזבו, אבל הבתים נותרו במקום. היום מאוכלסים בית מיוחס ובתים נוספים במשפחות יהודיות בסיוע עמותת אלע"ד (אל עיר דוד) העוסקת בהתיישבות יהודית במקום. על גג הבית הראשי הותקנה תצפית למבקרים.

כפר השילוח – היישוב הראשון של עולי תימן בארץ ישראל-"אני צמא למימיך ירושלים"
כיסופי יהודי תימן לארץ ישראל ולירושלים היו חלק בלתי נפרד מהוויי הקהילה מקדמת דנא אבל ההתעוררות המעשית לשוב לציון בעת החדשה החלה בסוף המאה ה-19. קולות פעמי הגאולה הגיעו לתימן מארץ ישראל ועוררו את הלבבות. כיבוש תימן (מחדש) בידי העות'מאנים, והרישיון שניתן באותה עת מטעם השלטונות לעזוב את תימן ולעלות לארץ ישראל הביאו להתארגנות של ממש. גורם מאיץ, לא פחות חשוב, הייתה השמועה שנפוצה באותם ימים בתימן כי הברון רוטשילד רוכש אדמות רבות בארץ ישראל ומחלקן חינם לכל דורש. תחילה הגיעו מספר משפחות ושיירות קטנות (1881) אך העלייה הגדולה הראשונה (כ-150 איש) התרחשה בשנת תרמ"ב (1882) ונודעה כעליית "אעלה בתמ"ר". שיירת העולים שיצאה מצנעא והגיעה לנמל יפו סבלה בדרך מתלאות קשות ורבים מתו ברעב ובמחלות.

כשהגיעו העולים לירושלים נחלו אכזבה מרה. רוטשילד לא המתין להם בבואם, וקרקע לא ניתנה להם בחינם. גם אחיהם היהודים לא הסבירו פנים לעולים החדשים כהי העור ובתחילה אף פקפקו ביהדותם. מצבם היה בכי רע. כל כספם אזל בדרך, ומאחר שלא נמצאו להם תעסוקה ומגורים ואפילו כספי חלוקה לא קיבלו, הפכו עד מהרה לעניים מרודים "חובקי אשפתות" בשולי הקהילה היהודית. בדוחקן כי רב מצאו חלק מהמשפחות מחסה במערות ובכוכים במדרון המערבי של הר הזיתים בין תושביו הערבים של הכפר סילואן.

בין הראשונים שנחלצו לעזרת התימנים היה דֹב פרומקין שקרא מעל דפי עיתונו "חבצלת" לבוא לעזרת "אחינו האומללים בני תימן". חברת "עזרת נידחים לתפארת משה ויהודית מונטיפיורי" שהוקמה בשנת 1883 במטרה "לעזור לאחינו העניים בדיור ובמציאת עבודה ולמנוע את נפילתם בזרועות המסיון" נרתמה לעזור בקניית קרקע ובניית בתים. הוועד בחן מספר אפשרויות אך לבסוף קיבלו את תרומתו של "איש ירושלים ושמו בועז הבבלי (ר' בועז בן יהונתן מזרחי) ולו 16,000 אמות קרקע בצלע הר הזיתים אשר על פני ירושלים". מחצית הקרקע ניתנה לבניית בתים לעולי תימן ואילו המחצית השנייה הוקצתה לבניית בתים למשפחות ספרדיות ואחרות. הסיבה העיקרית להעדפת סילואן הייתה החיסכון שבהקמת יישוב הסמוך למקור מים. כך החלו בהקמת היישוב התימני הראשון בארץ ישראל.

ראשיתו של הכפר סילואן, ששמו אינו אלא שיבוש של סילואם – ההגיה היוונית של שילוח, היא במאה ה-17. זהו אחד הכפרים העתיקים ביותר בסביבות ירושלים. בתחילת המאה ה-19 היה זה כפר דל של כ-200 פלאחים ובדווים חצי נוודים, שהתיישבו בבתים פשוטים ובמערות הקבורה העתיקות הפזורות על המדרון התלול והסלעי של הר הזיתים. היישוב היהודי שנאחז במקום לא נתקל בכל התנגדות.

בנר שני של חנוכה תרמ"ה (1885) נחנכו הבתים הראשונים ברוב עם ובמעמד הרבנים הראשיים דאז הרב מאיר פאנז'ל והראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר. היו אלה בתים טוריים מוארכים, כדוגמת בתי משכנות שאננים שנבנו כ-25 שנים לפניהם מנדבת משה מונטיפיורי בתכנון האדריכל האנגלי אדוארד סמית. בתים אלה נשאו שלטי הקדשה לתורמים שנידבו את הכסף אבל לצדם התפתחה בקצב מואץ גם בנייה פרטית.

השכונה התפתחה במהירות רבה. עד סוף המאה ה-19 היו בה ארבעה בתי כנסת, תלמוד תורה, מקווה טהרה, מאפיה ו-144 בתי מגורים "מהם שבעים ושלושה בתים השייכים להקדש 'עזרת נידחים' והשאר שבעים ואחד בתים השייכים לאנשים פרטיים".

עם גבור גל הלאומנות הערבית, שהגיע לשיאו במאורעות תרפ"ט, הורע מצבם של יהודי כפר השילוח. בליל הפרעות שלחו הבריטים למקום קומץ שוטרים ערבים. תגבורת של עשרה בחורים יהודים שהגיעה מירושלים שמרה על ביטחון התושבים באותו הלילה. אבל הרגיעה הייתה זמנית. השכנים הערבים רמזו לשכניהם היהודים שאם ברצונם להישאר בחיים עליהם לעזוב מיד. על אף גילויי שכנות טובה מצד חלק מערביי הכפר ברור היה כי האלימות תגבר, ורבים מהיהודים נמלטו.

כשהסערה שככה, חזרו חלק מהמשפחות לבתיהן והבריטים תגברו מעט את נוכחותם אבל המצב הלך והדרדר. בשנת 1933 פנו התושבים אל הקרן קיימת לישראל בבקשת עזרה: "שהחרפה שייכת לכלל ישראל ועל מוסדותינו הלאומיים וקרן הקיימת בראשם להחיש ולטקס עצה, איך ובמה להציל נקודה יישובית זו מלנפול בידי זרים הפוערים פיהם לבלוע אותה בהזדמנות הראשונה שתהיה לפניהם". בי"ד באב תרצ"ח (1938) עזבו השוטרים הבריטים את הכפר והודיעו לתושבים היהודים שעליהם לעזוב את המקום. פניית הוועד הלאומי למושל המחוז לא נענתה. בי"ח במנחם אב תרצ"ח, אחר 65 שנות התיישבות, נטלו אחרוני תושבי כפר השילוח את ספרי התורה מבתי הכנסת ונעו לעבר הרובע היהודי שבעיר העתיקה.

לאורך השנים בזזו הערבים את הבתים ועקרו את אבניהם, אבל השרידים עדיין ניכרים בשטח שבדרום הכפר הערבי. יוצאי תושבי כפר השילוח וצאצאיהם לא התייאשו מבתיהם, הרשומים עדיין בטאבו על שמותיהם ועל שם האגודות השונות. היו גם ניסיונות אחדים לחזור להתיישב במקום; יזמת הנשיא יצחק בן צבי, בשנת 1943, ליישב במקום "צעירים חוצבים סתתים ובנאים אשר פרנסתם תהיה על בית העלמין היהודי שמירתו ואחזקתו" לא יצאה לפועל. היום פועלים בתחום זה גופים שונים, שהציבו לעצמם מטרה להחזיר את הרכוש היהודי שבכפר השילוח ליורשי ולצאצאי המשפחות התימניות והאחרות, מתוך מטרה ליישב את המקום ביהודים.

בחזרה לעיר דוד
פרק חדש בתולדות עיר דוד נפתח אחרי מלחמת ששת הימים. עם איחוד העיר החלה מדינת ישראל לתקוע יתד בנכס עשיר המורשת. תחילה חזרו הארכאולוגים שהמשיכו את חשיפת שרידי העבר. תרומתה רחבת ההקף של הארכאולוגיה הישראלית בשנות השבעים והשמונים עוררה עניין רב, וכעבור זמן קצר עלתה עיר דוד למוקד ההתעניינות העולמית. זו הביאה גל של מבקרים שוחרי תנ"ך והיסטוריה, תלמידי בית ספר, מבקרים וסקרנים מהארץ ומהעולם. פיר וורן ושטח G הוכשרו בידי עיריית ירושלים ומשרד התיירות לקלוט מבקרים, עם תום החפירות של משלחת שילה.

הפוטנציאל הגלום באזור עשיר הממצאים והאווירה, הניעו את הרשויות להתחיל (1994) בפרויקט פיתוח התיירות הגדול ביותר בירושלים, פרוייקט "עמק המלך" שבמסגרתו חברו יחד עיריית ירושלים, משרד התיירות ורשות העתיקות כדי לפתח את עיר דוד ואת האזורים הסמוכים לה. היום עיר דוד היא חלק מגן לאומי "סובב חומות" בחסות רשות הטבע והגנים. הגן כולל את גיא בן הינום, מצבות נחל קדרון, עמק צורים (העולה לכיוון רכס הר הזיתים-צופים), חומות העיר העתיקה והגן הארכאולוגי בחפירות הכותל הדרומי. זהו פארק התנ"ך הגדול בעולם, ועיר דוד שבמרכזו היא היהלום שבכתר.

לקידום הפעילות הרבה הוקמה עמותה המרכזת את תכניות הפיתוח של עיר דוד. עמותת אלע"ד – אל עיר דוד – (נוסדה בשנת 1986) החלה את דרכה כזרוע מסייעת של הקרן הקימת לישראל שעל שמה רשומים נכסים רבים בעיר דוד. אל חלקות האדמה שרכש רוטשילד, כדי לערוך חפירות ארכאולוגיות בעיר דוד, חלקות שנרשמו עם הזמן על שם מדינת ישראל פלשו זרים, ואנשי הקרן באמצעות עמותת אלע"ד ניהלו מאבקים משפטיים נגד הפולשים הבלתי חוקיים והשקיעו מאמצים רבים לשמור על הנכסים שאין יקר מהם.