האסטרטג המודרני שיביט במבט חטוף על מיקומה של יבוס יפקפק אולי בערכה הביטחוני. לא זו בלבד שגבעת עיר דוד איננה הגבוהה בהרי הסביבה, היא אף נמוכה מכל ההרים המקיפים אותה. מרכז הגבעה מגיע לגובה של כ-690 מ' מעל פני הים. מצפון מתרומם הר המוריה (743 מ'), ומשני עבריה מתנשאים הר הזיתים (818 מ') והגבעה המערבית (773 מ'). רכס אבו תור (760 מ') מזדקר מדרום מערב ורכס ארמון הנציב (795 מ') תוחם את האופק מדרום.

אולם גם כאן, על מנת להבין את צורכי ההגנה ודרכי הלחימה של התקופה, עלינו לזנוח לרגע את מושגי העידן המודרני שעל פיהם יש יתרון למי שנמצא בעמדה גבוהה יותר. טווח כלי הנשק באותם ימים היה מוגבל ביותר. לעיר לא נשקפה כל סכנה מגבעה מרוחקת גם אם הייתה גבוהה ממנה בהרבה. יתרון הגובה היה אמנם לצדם של המגנים בשעה שהאויב העפיל לעבר החומות, אולם יתרון זה נמדד בתלילות המדרון, שעליו נבנו החומות, ביחס לסביבה המיידית כלומר נחל קדרון והגיא המרכזי, ואלה כאמור הצטיינו בעומק ניכר. תושבי העיר ראו בחגורת ההרים סביב עירם מגן טבעי ולא חיסרון, כפי שמשתמע מדברי המזמור: "ירושָלִַם הרים סביב לה וה' סביב לעמו".

היקף העיר בימי דוד ושלמה
מה היה היקף העיר בימי דוד ושלמה, ולאחר מכן לאורך כל תקופת הבית הראשון? על עניין זה נשברו קולמוסים רבים. הוויכוח נסב סביב השאלה אם ירושלים המקראית, שהכול מסכימים כי גרעינה הקדום היה בגבעה המזרחית, התפשטה לגבעה המערבית, ואם כן מתי קרה הדבר? יוסף בן מתתיהו כותב בפירוש כי "העיר נוסדה על שתי גבעות צפופות ועמק מפריד ביניהן בתווך". הוא גם יודע לספר שהחומה הקדומה מבין שלוש החומות שעמדו בימיו, זו שהקיפה את הגבעה המזרחית ואת חלקה הדרומי של הגבעה המערבית היא "מעשה ידי דוד ושלמה והמלכים המולכים אחריהם." למרות שליוסף, הכוהן הירושלמי, לא היה כל ספק שהגבעה המערבית שכנה בלב העיר המקראית נפסלה עדותו בעיני חלק מהחוקרים כאנאכרוניסטית.

מרחיבים ומצמצמים
בשנות ה-20 של המאה ה-20 החל הוויכוח בין שני מחנות לצבור תאוצה. ה"מצמצמים", שהושפעו מהמידות הקטנות של האתרים המקראיים שנחפרו עד זמנם, קבעו כי שטחה של ירושלים לא עלה על 30 40 דונם. נוסף על כך, טענו, חסרה הייתה לבני ישראל המסורת הטכנולוגית הנחוצה כדי להעמיד חומה על שפך הגיא המרכזי (הטירופיאון), במקום שבו שיטפונות החורף והביוב העירוני שוטפים תדיר. רק בתקופה ההלניסטית או בימי הורדוס התפשטה העיר אל עבר הגבעה המערבית. תמיכה לדעתם מצאו המצמצמים בעובדה שבמעט החפירות שכבר נעשו אז בגבעה המערבית, לא נתגלו שרידים משכנעים מימי הבית הראשון.

ה"מרחיבים" לעומת זאת, הסתמכו על לשון המקרא הרומזת לכך שהעיר שכנה על שתי יחידות גאוגרפיות שונות. בתיאור הגבול בספר יהושע מציין הכתוב שכתף היבוסי – שלפי הקשר הפסוק מצויה בגבעה שמצפון לגיא בן הינום – כלומר הגבעה המערבית, "היא ירושלים" (טו ח). מכאן הסיקו המרחיבים שגם על גבעה זו השתרעה העיר. עדות נוספת מופיעה בסיפור כיבוש ירושלים בידי דוד, שם נאמר "ויואב יחיה את שאר העיר" (דה"א יא ד-ח). אם נניח שדוד בנה בגבעה המזרחית, היכן היה מפעלו של יואב? הרי הר המוריה נבנה רק בימי שלמה? סביר להניח כי גם כאן הכוונה לגבעה המערבית. את הפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" (תה' קכב ג) הסבירו המרחיבים כאיחוד שתי הגבעות לכלל יחידה אחת באמצעות החומה.

הוויכוח, האקדמי לכאורה, החל להתלהט וגלש לפסים פוליטיים כאשר נוצרו "מחנות" של מקטיני בירת ישראל הקדומה ומרחיביה. היה צורך בהכרעה של ארכאולוג בעל שם. לזירה נכנסה קתלין קניון. בעקבות חפירות שערכה קניון בגן הארמני ובמוריסטאן שברובע הנוצרי, דומה היה כי ניצחה דעת המצמצמים. קניון לא מצאה שרידי יישוב וקבעה בפסקנות שלא התקיים יישוב ישראלי בגבעה המערבית כל ימי הבית הראשון. במילים אחרות קבעה הארכאולוגית הנודעת – "לא מצאתי – ראיה!" סמכותה בעולם המדע הייתה בה כדי להכריע את הכף, אולם למזלה של ירושלים, כעבור שנים מספר שוחררה העיר העתיקה, והגיע תורם של הארכאולוגים הישראלים לחפש את שורשי בירתם.

ב-1970 חשף נחמן אביגד את שרידי החומה הרחבה ברובע היהודי והפך את הקערה על פיה. ה"חומה הרחבה" שחשף, משלהי המאה ה-8 לפנה"ס, הוכיחה אחת ולתמיד, כי הגבעה המערבית (או חלק ממנה לפחות) יושבה לכל הפחות מאותו הזמן והייתה לחלק אינטגראלי מירושלים המקראית. שרידים נוספים מתקופה זו, שנתגלו ברוב המקומות שבהם החפירה העמיקה לאדמת ה"טרה רוסה" הבתולית, אוששו קביעה זו.

אבל הראיות שנזכרו היו יפות רק לשלהי המאה ה-8 לפנה"ס ואילך. ומה באשר למאות השנים שקדמו לה? כאן, למרבה הפלא, פסעו רוב הארכאולוגים הישראלים בעקבות המתודה שבה נקט בעבר מחנה המצמצמים בראשית הוויכוח ופסקו: "לא מצאנו, ראיה"! ומכאן שירושלים של דוד הצטמצמה לגבעה המזרחית, בימי שלמה היא התרחבה לעבר הר המוריה ורק בימי חזקיה, שעה שהתדפקו על שערי ירושלים פליטי ממלכת ישראל היא התפשטה לעבר הגבעה המערבית.

בצומת זה נפרדה דרכם של הארכאולוגים מזו של חלק מנאמני המקרא שלא יכלו לקבל את הטענה, שירושלים הגיעה לשיא פריחתה בימי ממלכת יהודה, הדלה יחסית, ואילו בימי הזוהר של הממלכה המאוחדת הצטמצמה לשטח קטן בהרבה. בלשונו הציורית של אחד מגדולי חוקרי המקרא של הדור האחרון, יהודה אליצור: "לפי דבריהם בזמן שממלכת ישראל הייתה עצומה הייתה עיר הממלכה כ'גרוגרת דר' צדוק', וכשהייתה הממלכה כ'גרוגרת דר' צדוק', הייתה עיר הממלכה גדולה".

גם במונחים ארכאולוגיים "טהורים" קשה ליישב את מידותיה הקטנות של ירושלים, בירת האימפריה, לעומת בירות מקבילות של שולטים בכיפה באותו פרק זמן. לאחרונה מסתמנות גישות מפשרות גם בקרב הקהילה הארכאולוגית. גבריאל ברקאי, מוותיקי חוקרי ירושלים, שתאוריות רבות קמו ונפלו לנגד עיניו, איננו מאמין בהתפתחות הרבולוציונית של העיר במאה ה-8. לדעתו, היה זה תהליך הדרגתי שתחילתו לכל המאוחר במאה ה-9 ואולי אף קודם לכן. (גם אביגד דיווח על גילוי מעט חרסים מהמאה ה-10 לפנה"ס בשטח חפירותיו, ומתחת לחומה הרחבה שחשף נתגלו שכבה וקרמיקה מהמאה ה-9 לפנה"ס. לדעת אחדים יש סימנים לכך שלחומה הרחבה אף קדמה חומה אחרת מסוף המאה ה-9 או תחילת ה-8). ויכוח זה עוד לא הסתיים, ועל אף שהאסכולה המאחרת את התפשטות העיר לימי חזקיהו תפסה אחיזה בכל ספרי המחקר והלימוד יש המבקשים לאור ריבוי המידע המצטבר לפרוץ את הקיבעון המחשבתי. רק הזמן יוכיח.