האסטרטג המודרני שיביט במבט חטוף על מיקומה של יבוס יפקפק אולי בערכה הביטחוני. לא
זו בלבד שגבעת עיר דוד איננה הגבוהה בהרי הסביבה, היא אף נמוכה מכל ההרים המקיפים
אותה. מרכז הגבעה מגיע לגובה של כ-690 מ' מעל פני הים. מצפון מתרומם הר המוריה
(743 מ'), ומשני עבריה מתנשאים הר הזיתים (818 מ') והגבעה המערבית (773 מ'). רכס
אבו תור (760 מ') מזדקר מדרום מערב ורכס ארמון הנציב (795 מ') תוחם את האופק
מדרום. אולם גם כאן, על מנת להבין את צורכי ההגנה ודרכי הלחימה של התקופה, עלינו
לזנוח לרגע את מושגי העידן המודרני שעל פיהם יש יתרון למי שנמצא בעמדה גבוהה יותר.
טווח כלי הנשק באותם ימים היה מוגבל ביותר. לעיר לא נשקפה כל סכנה מגבעה מרוחקת גם
אם הייתה גבוהה ממנה בהרבה. יתרון הגובה היה אמנם לצדם של המגנים בשעה שהאויב
העפיל לעבר החומות, אולם יתרון זה נמדד בתלילות המדרון, שעליו נבנו החומות, ביחס
לסביבה המיידית כלומר נחל קדרון והגיא המרכזי, ואלה כאמור הצטיינו בעומק ניכר.
תושבי העיר ראו בחגורת ההרים סביב עירם מגן טבעי ולא חיסרון, כפי שמשתמע מדברי
המזמור: "ירושָלִַם הרים סביב לה וה' סביב לעמו".
היקף העיר בימי דוד ושלמה
מה היה היקף העיר בימי דוד ושלמה, ולאחר מכן לאורך כל תקופת הבית הראשון? על עניין
זה נשברו קולמוסים רבים. הוויכוח נסב סביב השאלה אם ירושלים המקראית, שהכול
מסכימים כי גרעינה הקדום היה בגבעה המזרחית, התפשטה לגבעה המערבית, ואם כן מתי קרה
הדבר? יוסף בן מתתיהו כותב בפירוש כי "העיר נוסדה על שתי גבעות צפופות ועמק מפריד
ביניהן בתווך". הוא גם יודע לספר שהחומה הקדומה מבין שלוש החומות שעמדו בימיו, זו
שהקיפה את הגבעה המזרחית ואת חלקה הדרומי של הגבעה המערבית היא "מעשה ידי דוד
ושלמה והמלכים המולכים אחריהם." למרות שליוסף, הכוהן הירושלמי, לא היה כל ספק
שהגבעה המערבית שכנה בלב העיר המקראית נפסלה עדותו בעיני חלק מהחוקרים
כאנאכרוניסטית.
מרחיבים ומצמצמים
הכתוב מתאר את תגובת דוד לידיעה כי מסע המלחמה הפלשתי הגיע עד לעמק רפאים, סמוך
לירושלים: "וישמע דוד וירד אל המצודה" (שמ"ב ה יז). מנין ירד? מזר מפרשת כפשוטה את
המילה "וירד" ומניחה שדוד ירד מביתו למצודה, מכאן שביתו של דוד היה גבוה מהמצודה,
כלומר מחוץ לחומות העיר, במעלה הגבעה מצפון. במיקום זה, הקרוב אל העיר, נהנה המלך
משליטה נאה על כל הנעשה בה. נוסף על כך זכה הארמון להגנה טבעית כמעט מכל עבר:
מדרום נשען מתחם הארמון על חומת העיר והמצודה היבוסית, ממזרח הגן עליו נחל הקדרון
וממערב הגן עליו הגיא המרכזי. דוד בוודאי תכנן להקיף בבוא היום את האגף הצפוני
החשוף בחומה, אך בינתיים אילץ אותו האיום הפלשתי לחזור באופן זמני למצודה.
עדויות בשטח
מספר סימנים מעידים, שמבנה ציבור רב רושם אכן עמד מחוץ לגבול הצפוני של יבוס.
למרגלות המגדל הצפוני בשטח G שבראש הגבעה, גילתה קניון סימני סיתות של מצוק סלע
מלאכותי שנועד, ככל הנראה, להגן על מבנה שנישא מעל. למרגלות המצוק מצאה מפולת של
אבני גזית משובחות, כדוגמת אלו שנתגלו במגידו ובשומרון המאפיינות את מיטב המסורת
של הבנייה הישראלית המלכותית. אולם השריד המרשים ביותר, שנמצא אף הוא באותה מפולת,
הוא כותרת עמוד מפוארת שאורכה 1.3 מ'. זו היא הכותרת היפה ביותר מטיפוס זה (המכונה
במחקר פרוטו-איאולי) שנתגלתה עד היום בארץ, והיא קישטה ללא ספק מבנה מלכותי מתקופת
הבית הראשון. האם ניתן למצוא את הארמון עצמו? הממצאים הובילו את קניון לראש הגבעה.
שם קיוותה למצוא את שרידי המבנה ממנו נפלו אבני הגזית והכותרת. הדבר לא היה פשוט,
מדובר בשטח שעובד בידי תושבי האזור, ואישור החפירה ניתן לשטח צר עד מאוד. למזלה,
בדיוק בקטע זה (שטח H) עלה בידה לחשוף מבנה משמעותי – חומת סוגרים הבנויה שני
קירות מקבילים שביניהם מחיצות היוצרות מעין חדרים, קניון ציינה, שחומות סוגרים
כדוגמת זו נתגלו בחצור, במגידו ובשומרון, שבהם הממצאים יוחסו לימי שלמה. היא שיערה
כי גילתה את החומה שבנה שלמה סביב הרובע המלכותי שסיפח לעיר. ואולם עיון מעמיק
יותר העלה ספקות באשר לתיארוך שהעניקה קניון לחומה. התאים שבתוך החומה היו קטנים
באופן משמעותי מאלו שבחומות הסוגרים שנתגלו באתרים האחרים ומשום כך פסלו
ארכאולוגים רבים את ההשוואה. אילת מזר העניקה פירוש אחר לממצאיה של קניון. לדעתה,
ה"חומה" בשטח H לא נבנתה בידי שלמה אלא בידי אביו. חדרי "חומת הסוגרים" הקטנים
דומים להפליא לאלו שהקיפו את החצר המרכזית במבני ציבור פיניקיים בני התקופה – אותם
פיניקים שבהם נעזר דוד בבניית ארמונו! במבנים מעין אלו, שכדוגמתם נתגלו במגידו
ובמקומות נוספים, הקיפו החדרים את החצר המרכזית של המתחם ושיוו לו צביון של מצודה.
כך, טוענת מזר, היה גם המצב בירושלים. דוד בנה את מתחם ארמון המלוכה במעלה המדרון
מחוץ לחומות יבוס. חצרו המרכזית של הארמון הוקפה "חומת סוגרים" קטנה שחלק ממנה –
החלק הצפון מזרחי – נחשף בידי קניון.
יהוכל בן שלמיהו בן שבי
'מבנה האבנים הגדולות' בן המאה ה- 10 לפנה"ס, שחשפה מזר בחפירותיה החדשות, עמד עד
החורבן הבבלי בשנת 586 לפנה''ס- על כך מעידים חרסים מהמאה ה- 6 שנתגלו בתוכו. בין
האבנים הגדולות שבמבנה נתגלה ממצא מפתיע שאולי ממחיש יותר מכל את העידן בו סיים
המבנה את תפקידו הממלכתי. זהו 'בולה' –טביעת חותם על גבי טין אשר שימשה לחתימת
תעודות ממלכתיות מגולגלות שנכתבו על גבי קלף או פפירוס- של אחד משריו הבכירים של
אחרון מלכי יהודה, צדקיהו. שמו של השר היה יהוּכל בן שֶלֶמיָה בן שבי (שבי סבו של
שלמיה אינו נזכר במקרא). יהוּכל נשלח על ידי צדקיהו, בתחילת מלכותו, אל ירמיהו,
לבקש מהנביא לשאת תפילה למען העם להושיע אותו מיד בבל. (ירמי' לז ג). המלך עדיין
בטח בסיוע שקיווה לקבל ממצרים במרד נגד בבל. במענה הנביא לא הייתה כל בשורה .
'ויהי דבר ה' אל ירמיהו הנביא לאמר: כה אמר ה' אלוהי ישראל כה תאמרו אל מלך יהודה
השלח אתכם אלי לדרשני הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. ושבו הכשדים
ונלחמו על העיר הזאת ולכדה ושרפה באש. (שם ו-ז). יהוכל (או יוכל) שמע מפי הנביא
בחצר המטרה יחד עם שרים נוספים את המוצא היחיד שנותר לבני ירושלים בשעה קשה זו:
''כה אמר ה' הישב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיצא אל הכשדים וחיה והיתה לו
נפשו לשלל וחי"( ירמי' לח ב).
