חושפת את צור מחצבתה | עיר דוד

חנות עיר דוד

תכשיטים
לחנות

חדשות ואירועים

סיור ייחודי העובר בין אתרים הנחפרים בימים אלו בירושלים הקדומה ואשר סגורים לקהל...
סדרת סיורים ייחודית באתרי ירושלים הקדומה! פגשו מומחים ואת הארכיאולוגים שחפרו...

חושפת את צור מחצבתה

לאחר דורות ארוכים של ערגה וכיסופים לירושלים, הצליחה סלמויט פיסהה להגשים את חלומם הגנוז של אבות אבותיה ולעלות לישראל. בימים אלה, כשהיא אוחזת בידה בתואר ראשון בהיסטוריה כללית, ושוקדת על תואר שני בספרות אנגלית, מגשימה סלמויט את החלום בכל יום מחדש: היא לוקחת חלק פעיל בחפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד, ובכך, חושפת במו ידיה את סיפורה של ירושלים הקדומה אליה פיללו אבותיה.
 
כמה עשרות מטרים בלבד מפרידים בין רחבת הכותל הומת האדם והתפילה, לבין "חניון גבעתי" השקט- אתר החפירה הארכיאולוגית הגדול ביותר בירושלים, המצוי בשטח הגן הלאומי עיר דוד.
 
על ספסל עץ בצידי האתר העצום המשתרע על שטח של כ-5 דונם, יושבות שתי נשים חייכניות לצד שלושה צעירים נוספים. לרגליהם ניצבים דליים כבדים, מהם נשלפות פיסות חרס שהוצאו לא מכבר ממעבה האדמה.
 
שפת קדרה, ידית של כד, ושלל ממצאים נוספים מונחים בזה אחר זה על השולחן הארוך הניצב בסמוך.
 
מעברו השני של השולחן, על ספסל עץ מקביל, יושבת סלמויט פיסהה, צעירה חיננית וביישנית, ומסננת מן העפר פיסות זיכרון קטנות שמצטרפות לכדי סיפור אחד שלם. את החרסים הקטנים היא רוחצת בעדינות במים נקיים, וחושפת תבליטים וחריטות, עיטורים ואותיות.
 
 
עונדת את עגיל הלני באתר החפירות, דקות לאחר מציאתו של העגיל בן האלפיים שנה
 
 
"ארכיאולוגיה זו לא עבודה של גברים, למרות שככה היא מצטיירת". פוסקת סלמויט בהחלטיות. לדבריה, העבודה בחפירות אמנם כרוכה במאמץ פיזי רב, אך היא עצמה מאמינה שלנשים יש דווקא יתרון בעבודה מסוג זה, כיוון שהן "יותר עדינות ושמות לב לפרטים".
 
 
את עבודתה בתחום הארכיאולוגי החלה סלמאוית לפני שנים רבות, עוד כשהייתה סטודנטית, לאחר ששמעה כי לגן הלאומי עיר דוד דרושים חופרים. "כששמעתי על העבודה, מיד התעניינתי בה, גם כי יש לי אהבה גדולה מאד להיסטוריה- שרכשתי במהלך הלימודים האקדמיים, וגם כי יש בי אהבה גדולה ללימודי התנ"ך ולמסורת, אותה ספגתי בבית הוריי.
סלמויט, (35), תושבת ירושלים, עלתה לישראל מהעיר גונדר שבאתיופיה כשהיתה בת 10.
"כילדה, ירושלים היתה סוג של גן עדן בעיני". היא מספרת, "חשבתי שכל מי שמת, מתעורר לתחיה בירושלים". אולם כשהגיעה ארצה, המציאות טפחה על פניה. "המנטליות של חוסר כבוד למורה ולמבוגר היתה מאד קשה לי", היא מספרת. במיוחד היה קשה לה לראות "אנשים שנוסעים בשבת בארץ הקודש" כהגדרתה.
לישראל עלתה יחד עם אמה ושלושת אחיה. את אביה, שהיה חייל בצבא האתיופי, לא זכתה לראות מאז היתה בת ארבע. עד היום נותרה התעלומה המייסרת הזו- בלתי פתורה. היא מספרת כי במחצית הראשונה של שנות השמונים, לאחר שביקש לעלות לישראל, נעלמו עקבותיו. על פי ההשערות שהיא מעלה בעיניים לחות, "הצבא הסודני, שעצר את אבא שלי יחד עם שאר האנשים שניסו לעלות לישראל ברגל במבצע משה, גזר את דינו כי הוא היה חייל אתיופי".
"איבדתי את אבא שלי. החלום הזה של ארץ ישראל, עליו חלמו הדורות הקודמים שלי, יש לו הרבה יותר משמעות לעומת מי שנולד פה ולא מכיר מציאות אחרת".
"החלום והרצון והכמיהה שסבתא רבה שלי ושסבתא שלי החזיקו בליבם, לא התממש על ידן, והן לא הצליחו לעלות לארץ. אני היום חיה את החלום שלהן. העובדה שאחרי דורות של כמיהה לירושלים, היום אני חופרת בירושלים, וחושפת יחד עם שאר החברים לעבודה את עברה של ירושלים הקדומה ושל העם היהודי, זה סוג של סגירת מעגל מבחינתי".
 
במרוצת שנות עבודתה, היתה סלמויט שותפה לחשיפתם של שלל ממצאים מרגשים: סיכת ראש של אישה מהתקופה המוסלמית, ידיות של כדים רודיים עם חותמות מתקופת הורדוס, כלים שלמים וצלמיות, כמו גם כדים מהתקופה הרומית. "בכל יום שהייתי מגיעה לעבודה- הייתי מחכה להפתעה, היא מספרת. "יום אחד, הגעתי לעבודה כרגיל. סיננו עפר ולפתע מצאתי חרס שיש עליו טביעות אצבעות. באותו רגע התרגשתי מאד! הרגשתי שהעבר שלנו, לא רק שהוא לא מת, הוא כל יום קם לתחיה, ואני חלק מזה".
 
במקרה אחר אותו היא מתארת, נמצאו במהלך החפירות, מטבעות מתקופת החשמונאים. "אני זוכרת שמיהרתי לספר לאמא שלי על הממצא המדהים הזה ותיארתי לה איך הוצאתי מהאדמה את המטבעות ששימשו את החשמונאים לפני כל כך הרבה שנים. אמא שלי ממש התרגשה מזה".
בימים אלה, משלימה סלמויט את לימודיה לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. היא מספרת כי כבר בראשית דרכה באקדמיה, ביקשה ללמוד לתואר ראשון בספרות אנגלית, אולם אחת המרצות ייעצה לה שלא כדאי לה ללמוד שפה לא מוכרת והיא נדונה לכישלון. בעקבות כך, נרשמה ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה, אך סרבה לגנוז את החלום. במקביל ללימודי התואר המפרכים, הצטרפה סלמויט לקורסים לשיפור האנגלית. מאוחר יותר, היא יכלה להביט לאחור בסיפוק לאחר שהצליחה להתקבל בנקל ללימודי התואר הנכסף בספרות אנגלית כתואר שני.
 
באחד מימי החפירה, היתה סלמויט שותפה לחשיפתו של ממצא אחד משמעותי במיוחד, שכאילו מספר את סיפורה שלה. יום אחד, במהלך עבודות החפירה, נמצא עגיל זהב מהתקופה הרומית המאוחרת, במבנה המשויך למשפחת חדייב, משפחתה של הלני המלכה. היא זוכרת את ההתפעלות שלה משלמותו של העגיל, כיצד הזהב והפנינים נצצו כמו חדשים, לא ניתן היה לדעת שרק לפני דקות אחדות, נחשף העגיל לראשונה מבטן האדמה לאחר שהיה טמון בה במשך 2000 שנים. היא מתארת כיצד הארכיאולוגית הממונה על החפירה ביקשה ממנה שתענוד את העגיל, על מנת שתוכל לצלם אותה. "בהתחלה חשבתי שהיא רק צוחקת, אבל מהר מאד הבנתי שכן צילמו אותי כי התמונה הזאת מופיעה עד היום בערכות ההדרכה של מדריכי עיר דוד".
בהשראת העגיל המרהיב, עוצבה סדרת תכשיטים משובצים אבני חן ופנינים, והם נמכרים גם היום בחנות עיר דוד.
 
"זהו מקום שממנו אני מתחברת לשורשים שלי", סלמויט באתר החפירות בעיר דוד
 
סלמויט, שזכתה לענוד את "עגיל הלני המלכה" זמן קצר לאחר שנחשף, הצליחה לא פעם לפרוץ את תקרת הזכוכית שניצבה מעליה. "יכולתי להתפרנס בהרבה דרכים אחרות, אבל בחרתי לעבוד דווקא בעיר דוד, כי זה מקום עם משמעות. אני מגיעה לעבודה, אבל יודעת שזה לא רק מקום עבודה, זהו מקום שממנו אני מתחברת לשורשים שלי, לזהות הלאומית שלי. היום אני יכולה לומר בפה מלא: עם ישראל חי". 
 
 
חושפת את כור מחצבתה
אין פעילות יותר טובה ליום קיץ חם מהליכה בנקבת חזקיה ובמנהרות התת קרקעיות  
משפחת בראון, ארה"ב
עיר דוד בפייסבוק ועוד רשתות חברתיות